פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת – חלק ב': בשבחי העילפון – ליפול באהבה


כשאהבה כזו מתגלה, צריך לטפל בה בזהירות רבה, שלא תתקלקל. היא תבטיח שחיינו יהיו הרבה יותר מהתנהלות נינוחה בדרך

שימני כחותם על לבך, כי עזה כמוות אהבה…

מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה,נהרות לא ישטפוה… (שיר השירים)

בהוליווד לא היו מביימים את זה טוב יותר. השמים זרועים בצבעים עזים של שקיעה. דנדון גמלים ופעיית עזים נשמעים ברקע, רועים יושבים בנחת בצל העצים, מתבוננים בעדריהם. באר רחוקה חורקת. השדות ירוקים והאוויר צח ומעורר. כל הסביבה מוכנה. מצד אחד נראה נער משוטט, פניו נשואות לצבעים הרכים שסביבו, עיניו חולמות. מצד שני מופיעה אורחת גמלים נושאי כל טוב, על אחד מהם ישובה נערה. כאילו בלי משים, יד מכוונת מקרבת את דרכם זה לזו. נוסיף לרקע סימפוניה מתרוננת. לפתע, עיניו של הנער ננעצות בנערה. ואז, בבת אחת, המוסיקה משתתקת והמצלמה מתמקדת בפני הנערה.

היא רואה אותו פתאום. עומד שם, מביט בה. העיניים שלו חודרות אליה, חוקרות כל תא מתאי גופה כאילו היתה עירומה. המבט המצטלב הזה מטלטל את כולה, מכה בה כברק וגורם לשרירים שלה להיעלם, לברכיים שלה להתמוטט ולמשקל שלה להתנדף. כל הסביבה, האנשים והנחישות שמלווים אותה במסע אליו יצאה – הכל נמחק.

היא מתעלפת.

לא, היא לא איבדה את החושים. להיפך. הם התעוררו בעוצמה נדירה, מפיקים בה צלילים והרמוניות כל כך מלאים שהיא לא מצליחה לשאת אותם.

נפילת העילפון הזו לעולם לא תימחק. היא תוסיף ותלווה את כולנו במתיקות, בכאב, בגעגוע בלתי נסבל.

רבקה נושאת מבט ורואה את יצחק, והיא נופלת מהגמל. כל פרשני התורה יכולים להמשיך לצקצק בלשון צדקנית ולומר שהיא נפלה מרוב צניעות,בהלה או אולי אכזבה, אבל מי שנפל כך ולו רק פעם אחת בחייו יודע היטב שהם טועים.

כי רבקה נפלה כמו שנופלים מול צונמי שמגיח בלי שום הודעה מראש, בלי שום אפשרות להתכונן או להתגונן, לא מותיר ברירה אלא להכנע. העוצמה הזו תלווה אותה כל חייה. היא זו שתאפשר לה להגן, להתחכם ואפילו לשקר, והיא לא תוותר עליה והיא תילחם עליה בכל כוחה, בוחרת ליפול שוב ושוב בנפילה המזהרת של כל חושיה.

גם אם לא תמיד יהיה מי שיתפוס אותה בנפילתה.

כמה מאתנו חוו טלטלה חזקה כזו, שגורמת למקרא בעצמו להודות – בפעם הראשונה – שיש כאן "אהבה"? זה לא רגש רגיל של חיבה יתרה ותשוקה. זו עוצמה שהיא הרבה יותר מאהבה ממבט ראשון או שני. היא הרבה יותר מתרגום לחיים משותפים, מהליכה בדרך אחת או אפילו מתמיכה מתמשכת. היא לוז פנימי בוער ואמיתי שגורם לעילפון. לא פחות. העילפון הזה, בשבוע הבא, יגרום להם לצחוק באופן כל כך מובהק, שרק בעל ואשה יכולים לקיים צחוק כזה ביניהם. אפילו מלך זר מבחין בזה.

וזה מפחיד. אלה שראויים לה, יזיזו הרים בשבילה. אלה שלא, ייבהלו ויוותרו עליה, לעיתים שוב ושוב.

למתבונן מבחוץ, רבקה נופלת כדי להתכסות בצעיף. יצחק מסתתר מאחורי תירוץ האבל על מות אמו, אבל גם לו המקרא אינו מוותר ומספר שיצחק אוהב אותה, את רבקה. בפעם הראשונה במקרא, גבר אוהב אשה. למרות כל הקשיים והמכשולים שבדרך. בנאלי מדי לומר שיצחק הוא איטי, גמלוני, שאינו מסוגל להתמודד עם שינויים ושאין כמעט תקשורת ישירה ביניהם.

אבל יצחק אוהב את רבקה, נקודה. התקשורת ביניהם הרבה יותר עמוקה ומשמעותית מכפי שיכול לבוא לידי ביטוי במילות חולין. משוררים, סופרים ותסריטאים מתפרנסים מסיפורים כאלה כבר שנים.

זה מתחיל במבט.

זה ממשיך בעילפון.

זה מתפתח לצחוק.

זה מאיר לנו ביופי נצחי.

כשאהבה כזו מתגלה, צריך לטפל בה בזהירות רבה, שלא תתקלקל. היא תבטיח שחיינו יהיו הרבה יותר מהתנהלות נינוחה בדרך.

רק אז, יחידי הסגולה שבינינו יזכו ליפול מהגמל.

חלק ג': בשבחי הצחוק – בשבוע הבא…


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד