הצעד הראשון בכל דרך משמעותית, הוא הרצון העז, הצורך הבוער לעשות ולנסות, בלי שום קשר לתנאים ולסיכויי ההצלחה
"איך את מצליחה למצוא לזה זמן?" החברה שישבתי אתה לכוס קפה נאנחה עמוקות. "בין העבודה, הילדים, הבית ועוד אלף ואחת מחויבויות, שלא לדבר על לצאת לבילוי מדי פעם, אני לא מצליחה למצוא זמן לשבת ולכתוב כמו שהייתי רוצה."
היא צודקת. איך אני באמת מוצאת זמן?
ואז נזכרתי בסיפור הבא:
איש תקשורת אחד התלונן שלמרות שכבר שנים רבות הוא רוצה לכתוב רומן, הוא טרם עשה זאת. נכון שבין כל הראיונות, תכניות הטלויזיה, המחויבויות בתחום המקצועי והאישי כאחד, הוא לא מוצא לזה זמן, אבל הבעיה העיקרית, טען, היא שאין לו פינה מסודרת ושקטה משלו. מקום בו יוכל להתבודד באין מפריע, לשבת לשולחן עבודה ראוי, מול מחשב משוכלל ומקלדת נוצצת, מקטרתו בפיו, זמנו בידו. אין ספק שבחדר משלו, ליד שולחן שכזה, יכתוב לפחות את "אנה קארנינה" הבא. יום אחד, חשב. יום אחד הוא ימצא לכך את הזמן וידאג שזה יקרה.
יום אחד, עבודתו הציבה בפניו את ההזדמנות לראיין את פרופסור ישעיהו לייבוביץ'. נפעם, יצא איש התקשורת אל ביתו של הפילוסוף הדגול. לייבוביץ קיבל את פניו של איש התקשורת, ולצורך הראיון הוביל אותו אל פינת העבודה שלו, של איש הרוח, ההגות ואינסוף הכתבים. "פינה, לא חדר," אמר איש התקשורת. "מקום קטנטן, מלא וגדוש בספרים המגובבים בערימות מהרצפה ועד התקרה, שולחן מבולגן ומלא בניירות, עפרונות, ספרים. בכל רגע נכנס מישהו לשאול משהו, אין רגע שקט…ואז הבנתי, שמה שעוצר אותי מלכתוב את רומן חיי כנראה אינו חדר העבודה שאין לי."
כי הצעד הראשון בכל דרך משמעותית, הוא הרצון העז, הצורך הבוער לעשות ולנסות, בלי שום קשר לתנאים ולסיכויי ההצלחה. הצורך הזה מציק, מתעקש, לא נותן לנו מנוח עד שהוא בא על סיפוקו, וגם אז בדרך כלל רק כדי להתחלף בצורך הבא. הוא הגורם לכך שעבור הדברים החשובים לנו, אנחנו לא מוצאים את הזמן. אנחנו עושים אותו.
כך המדען עושה את הזמן כדי לנגן בפאב, איש ההייטק עושה זמן כדי לשחק כדורגל עם ילדי פנימייה, אשת העסקים עושה זמן כדי לטפח מצוינות של תלמידים ועורכת הדין עושה זמן כדי לארח חיילים בודדים. וכך, למרות שהיא הגיעה וגופייה בלבד לעורה, ללא שום אדם שיכול היה להקל את מחויבויות היומיום, ולמרות שהיא הייתה חייבת לעבוד קשה לפרנסתה, לגדל שלושה ילדים ולהתמודד עם שדי התופת שממנה ניצלה, חמותי ז"ל מעולם לא ישבה בשקט וחיכתה למצוא זמן בשביל לתמוך, לסייע ולעשות בשביל אחרים. גם אם עול החיים היה כבד, גם אם היה לה רק מעט, היא תמיד עשתה לכך את הזמן.
כי השאלה האמיתית אינה איך מוצאים זמן. השאלה האמיתית היא, עבור מה אנחנו עושים זמן. לא כולנו נהפוך לליבוביץ, לא כולנו נגיע להישג מדעי שיזכה אותנו בפרס וולף, לא כולנו נכתוב את אנה קארנינה. אבל אש המוטיבציה האנושית הזו היא העומדת בבסיס יצירת פלחי הזמן הדרושים לנו כדי לחתור להגשמת החלומות שלנו, להענקת משמעות לחיינו ולספר את סיפורם.
ואנחנו עושים זמן גם כדי לזכור. זו המשמעות של ימי הזיכרון והמועד שלנו, שהימים שבין פסח לבין יום ירושלים הם השיא שלהם. אנחנו לא זקוקים להם כדי שלא נשכח, הרי הזיכרון נמצא בנו בכל רגע. הוא חלק מהסיפור שלנו. אנחנו זקוקים להם כדי לעשות זמן לזיכרון. זמן שבו אנחנו עוצרים, באופן פעיל, בראש חוצות, וזוכרים את משמעות החיים: לעשות, להעז, ליצור ולספר. לנו ולאחרים שאתנו ושאחרינו. זו אש התמיד האמיתית.
