פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: ושתי או אסתר, צדק או חוכמה


היא היתה ושתי. זו שהעזה לצאת נגד החוקים ולהודיע שזהו, עד כאן. היא לא משחקת יותר. זו שלמרות שוודאי פחדה, למרות שידעה בדיוק מה תהיה התוצאה של סירובה, אמרה לא

אם צריך לבקש על זה סליחה ביום כיפור אעשה זאת, אבל אני מודה שמכל חגי ישראל, פורים הוא החג הכי פחות חביב עלי. אף פעם לא אהבתי להתחפש, וממש סבלתי כשהייתי חייבת להכין תחפושות לילדיי (לא נורא, יש להם קרן מיוחדת שבעזרתה יוכלו לדבר על זה עם מישהו יום אחד). סיבוב הרעשן לא עושה לי את זה, שירי פורים לא מעוררים בי שום עניין ואוזני המן לא טעימים לי ולא יעזור שום מילוי מיוחד-חד-פעמי-שעוד-לא-היה-כמוהו של כל מיני מאפיות. אפילו משלוחי מנות לא מצליחים לשנות את דעתי. מה לעשות? מעדיפה חגים אחרים.

זיכרון ילדות מחויך אחד נשאר לי מימי החג. בכל שנה, היינו מקבלים דפים מאוירים, ארוכים-ארוכים, מחוברים בקצותיהם למקלות. הדפים הכילו את סיפור המגילה כולו באיורים. בצבעי עפרון או פנדה היינו צובעים את כל הדמויות, שהשמות שלהם תמיד הוצגו לנו כצמד מילים שגם העיד על תפקידם. מרדכי-היהודי, המלך-אחשוורוש, המן-הרשע, מלכת-אסתר. היא אף פעם לא היתה אסתר, וגם לא אסתר המלכה. תמיד מלכת-אסתר. המן תמיד היה המן-הרשע, ומרדכי תמיד היה מרדכי-היהודי. אף אחד מהם לא יכול היה להתחמק מהתפקיד שהועיד לו הסיפור. גם שם החג עצמו הגיע כצמד – לא פור אחד קובע את הגורל, אלא פורים. לפחות שניים.

אבל מי שהכי סקרנה אותנו, היתה ושתי.

כבר כתבו עליה הכל. שהיתה ההקדמה הנחוצה כדי שכל שאר סיפור המגילה יוכל בכלל להתרחש. שבלי הסירוב והמחיר אותו שילמה ושתי, לא היינו מבינים את גדולת מעשיה של אסתר. שהיתה מרושעת. שהיתה פמיניסטית, כתר מודרני שאצל אחדים קונה לה חיבה ואצל הרוב עדיין מעורר כלפיה חשדנות ורתיעה.

כל זה יכול להיות, אבל לא זה מה שעורר בנו את הסקרנות.

היא היתה היחידה שהוצגה בפנינו בלי תווית ברורה. היא נכנסה לחיינו כשם בודד, עצמאי, שאינו לשום תואר נוסף. היא היתה ושתי. לא ושתי-המלכה, לא ושתי-שסירבה, אפילו לא ושתי-הרעה או ושתי-המודחת-מתפקידה ובטח שלא ושתי-האמיצה. רק ושתי, ושכל אחד יצמיד לדמותה את המראה והתואר שהכי מדבר אליו.

ושתי. זו שהעזה לצאת נגד החוקים ולהודיע שזהו, עד כאן. היא לא משחקת יותר. זו שלמרות שוודאי פחדה, למרות שידעה בדיוק מה תהיה התוצאה של סירובה, אמרה לא.

לא פלא שמדרשים ואגדות חז"ל ניסו לעשות לה דה-לגיטימציה. ניסו לשכנע אותנו שושתי היתה רעה, שהתעללה בנשות ההרמון ובבנות היהודיות שבממלכתו של אחשוורוש, שהגיע לה לאבד את הכתר – אחרת עוד נעשה כמוה, חלילה. עדיף שנשתכנע שהיא היתה רעה, או לפחות נבין שמי שעומדת על זכויותיה באופן ישיר וגלוי, נגזר עליה לאבד הכל, ואל תשאלו מי בדיוק קבע שנגזר, זה סתם קטנוני מצדכם. מלכת-אסתר היתה חכמה יותר. היא הצליחה להשיג כל מה שרצתה מהמלך ואין שום טעם להזכיר אפילו את המחיר הכבד שאסתר ודאי שילמה על כל התרגיל הזה, כי העיקר שהיא הצילה גם את כל היהודים בדרך והיתה לנו אורה ושמחה ואפשר לשכוח שהיא ממשיכה להיות נתונה עמוק בהרמון של מלך מגעיל ודי טיפש בעוד מרדכי הופך למשנה למלך, בואו נשתה עד דלא ידע. נו, הסיפור התחיל במשתה לשוכרה ונגמר במשתה לשוכרה. יופי לנו.

אבל בסיפור המגילה, ושתי היא היחידה שאינה מתחפשת, אינה מסתירה, אינה מוכנה לשמש כחפץ ואינה משתמשת בתככים. היא ישירה, חדה וגאה כתער, וגם היא משלמת על כך את מלוא המחיר הכבד.

האם המעשה שלה דרש אומץ? אין ספק. האם הוא גם היה חכם? זו כבר שאלה אחרת לגמרי, שהתשובה לה תלויה במבחן התוצאה שכל אחד בוחר בה מתוך תפיסת עולמו ונסיבות חייו. בעולם שבו משננים לנו שצדק וחוכמה הם שני ניגודים שצריך לבחור ביניהם, כל תשובה תשאיר אותנו מתוסכלים.

ירושלים או יבנה. להתעקש או להתגמש. ושתי או אסתר. בסופו של יום, זו אותה דילמה. רק הסיפור שאנו קושרים סביב הדילמה הזו, שונה.

כבר ראיתי אינסוף מלכות-אסתר. קל לזהות אותן. הן בדרך כלל ילדות קטנות, לבושות כנסיכות מתוקות, שרביט בידן וכתר לראשן. ראיתי גרסאות רבות של מרדכי-היהודי, שתמיד לובש בגד מעורר כבוד, זקנו עבות ולפעמים הוא אפילו רכוב על סוס קרטון. אפילו לא מעט המן-הרשע ראיתי, שתחפושתם דמתה יותר לשדי שאול מאשר לסתם אדם מרושע. לפעמים הם אפילו מניחים חבל תלייה סביב צווארם. קצת ציניות משועשעת עוד לא הזיקה לאף אחד.

אבל לא ראיתי ולו ושתי אחת.

אולי בגלל שבכל כך הרבה תחומים בחיינו, אנחנו מתקשים ליישם את מה שהיא מייצגת.

היא תמיד תישאר זו שברגע האמת, אמרה לא.

ולזה, פשוט אין תחפושת.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד