פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: החיים כבית


מי שחייב, יחצה אוקיינוסים כדי לשוב אל ביתו. מי שלא, גם שלוליות ייראו לו כמו ים רחב-ידיים. הבית ודייריו ידעו לזהות גם את זאת: את הזמנים שבהם הם ראויים זה לזה

המשורר רוברט פרוסט, שהעניק לנו חיבורים פואטיים בין תודעה, רגש ובחירות, כתב: "הבית הוא מקום שכשאתה חייב לשוב אליו, חייב לקבל אותך" ("מותו של האיש השכיר"). חייבים, כי אי אפשר אחרת. חייבים, כי הדחף לשוב עז. חייבים, כי כאב הגעגוע גדול יותר וחשוב יותר מהציניות העצובה והמפוכחת השזורה בדבריו של פרוסט. והבית, בהיותו בית, חייב לא פחות לקבל. כי הגעגוע הוא משותף. של הבית, ושל דייריו.

געגוע של דיירים. געגוע לאותו מקום שגם אם גרנו בו להרף עין, גם כשאנחנו רחוקים ממנו, אנחנו עדיין יכולים לתאר את האור והצל המשחקים על רצפתו, להריח את ניחוחו, לחוש על לשוננו את טעמיו ולשמוע את מנעד קולותיו. אנחנו מסוגלים לספר על רגע לידתה של כל שריטה על דלתותיו, להבחין ברוח הרפאים של הקיר שנקרע בו פתח, ללטף בחמלה כל סדק בקירות. אנחנו זוכרים את היום בו ראינו אותו לראשונה, את תחושת ההחלטיות שחשנו כשידענו שזה הבית, את מתק העילפון המתמסר שהענקנו לחדריו, את הרגע בו החתמנו את ליבו.

געגוע של בית, שהרי הוא מכיר אותנו לא פחות משאנו מכירים אותו. היציבות של הבית היא דווקא בגמישות שלו. הוא מתאים את עצמו לצרכים שלנו. באהבה מלאת חמלה הוא מתפקד ככלי הקיבול שמקבל את הצורה שאנו זקוקים לה בזמנים השונים. הוא מזהה אותם. ברגעים המתאימים, קירותיו נמתחים ומתמלאים בפעימות, דם זורם בעורקיהם והם מלאי ציפייה, תעוזה ותשוקה. ברגעים אחרים, קירותיו מתרפים, מברכים את הדיירים בשקט הדרוש עד לפעימה הבאה. הוא סופג הכל, מתהדר ביופי ההרמוני הגלום בחוסר הסימטריה המעידה על חייו. בגאווה הוא מציג את הכביסה הממתינה ליידים מקפלות, את הכלים המבויישים שבכיור, את הספרים המסומנים בפתקי מחשבה וזכרון ואת הצלילים המתנגנים בין כתליו.

יש זמנים בהם ביתנו נח. בשקט יחבוק אותנו עם ערב, מקבל את שעות ההיעדרות ללא תלונה ולומד להנות מהנוכחות השבה וממלאה את כתליו עד בוקר. ביניהם, בשעות של חסד, ישוב ויתמלא בהמולה, יצטרף לאנרגיות המתפרצות של יושביו, יגביר את קולות הצחוק, הבכי, המשחק, השיח והמכונות המתעוררות לפעולה.

"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" תאהב את ביתך. את הבית הפנימי, המכיל. כי הבית כמוהו כאהבה, שהיא מדודה בתקשורת הפנימית, זו שמציצה בין החרכים, נושמת עמוק ושולחת מבט עדין, עוברת את המפתנים, מודדת את השבילים ומאירה את המרחבים.

פרוסט ממשיך וכותב: "הייתי צריך לקרוא לו (לבית) – משהו שאיכשהו אתה לא ראוי לו." הפער הזה, שבין הגעגוע לבין הזכות להיענות לו, הוא פער מכונן. מי שחייב, יחצה אוקיינוסים כדי לשוב אל ביתו. מי שלא, גם שלוליות ייראו לו כמו ים רחב-ידיים. הבית ודייריו ידעו לזהות גם את זאת: את הזמנים שבהם הם ראויים זה לזה.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד