פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: דברו אלי בורדים


בעידן שבו האדם למד לעופף כציפור, לשוט כדג ולהזדרז כצבי, אני לא בטוח אם עוד יש טעם לבוא לבית הכנסת, אמר האיש לרב הקהילה

אני אוהבת ורדים. עדיף צהובים. ערימת ורדים רעננים, שעלי הכותרת שלהם מתעגלים ונפתחים כמו צופנים בתוכם סוד של זיכרון מתוק, מחויך ורחוק, שרק מחכה שנבוא שוב לבקר ולחפון אותו אל ליבנו, מחזירים אותי אחורה, לסימני הדרך של אהבה. בין הסימנים האלה נמצאות שנות ילדות מוקדמות, כי אחד הזכרונות הראשונים שיש לי כילדה, הוא הזיכרון של מצעד הורדים בפסדנה, קליפורניה. מצעד שנערך כבר למעלה ממאה ועשרים שנה ביום הראשון של השנה החדשה. כלומר, בתנאי שה-1 בינואר לא נופל על יום ראשון. אם זה קורה, המצעד נערך למחרת, כי מארגני המצעד מצהירים שיש להם הסכם חתום עם אלוהים: הם לעולם לא יקיימו את המצעד ביום ראשון, הנועד לתפילות בכנסייה; בתמורה, הוא – אלוהים – לעולם לא יוריד גשם על המצעד.

וכך, ביום הראשון של השנה החדשה, בשעה 4 בבוקר, שמיכה גדולה ורכה היתה קוטפת אותי ואת אחותי מהמיטות ומעבירה אותנו בחשיכה אל המושב האחורי של המכונית, שהריפוד הקריר שלו קלט את לחיינו החמימות. טרטור המנוע היה מרגיע כמו שיר ערש, ושתינו היינו שוקעות בשינה שגרמה לנסיעה, שבימים כתיקונם נמשכה לא יותר משעה וביום של מצעד הוורדים יכלה להמשך כמה שעות, לחלוף במהירות החלום. אבא היה מעמיד את המכונית באיזו פינה לא רחוקה ממסלול המצעד, נוטל את אחותי בזרועותיו ודורש ממני להתעטף בשמיכה בעוד אני צועדת לצדם, המחיר הקבוע של היותי הבכורה. אמא היתה צועדת לצדנו כשבידה האחת ציידנית עמוסה בכריכים, פירות, חטיפים ושתיה, בידה השניה שמשיה ועל פניה משקפי שמש לבנות שהזכירו עיני חתולה, ושהיו אפשריות רק בשנות השישים של המאה הקודמת. אנשים רבים כבר התמקמו לאורך הרחובות, אבל בשעה מוקדמת זו של בוקר עוד היו רווחים שניקדו את המרחב ביניהם, רווחים שאנחנו בחרנו מתוכם את המקום המתאים לנו בדיוק.

את השעות שחיכינו עד שיגיע המצעד העברנו בעיקר בכרסום מלווה בהערות עמוקות על המתרחש סביבנו, ובנפנופי ידיים לכל מני מכרים וחברים שהלכו והתרבו עם השנים. פה ושם היו מגיעים רוכלים שונים ומשונים, ממנפחי בלונים שניפחו את מרכולתם לדמויות וחיות אהובות ועד מוכרי תפוחים מסוכרים, כובעים מצפצפים ומעשי קסמים שהתגשמו מול עינינו הגדולות.

מדי פעם אבא היה מכריז "שקט, נדמה לי ששמעתי משהו" ואז היינו מתרוממות על קצות האצבעות, מנסות להביט עד קצה הרחוב דרך כל הראשים והידיים והרגליים שעמדו בדרכנו, מנסות לדלות ולו קצה קצהו של שרביט, חצאית או פרח, חוזרות אל אבא ומודיעות באכזבה ש"זה רק נדמה לך, אוף, מתי הם כבר יגיעו?"

אבא היה מתבונן בנו בחיוך. "עוד כמה דקות, הסבלנות תשתלם."

ואז, פתאום זה היה מתחיל.

והסבלנות אכן השתלמה.

המילה מצעד לא עושה חסד עם ההתרחשות הגרנדיוזית, עוצרת הנשימה, שנעה מול עינינו בגודל מלא ושהתעלתה על עצמה משנה לשנה. התזמורות הצועדות על שלל החצוצרות, הטרומבונים, קרנות היער והתופים שלהן; רוכבי הסוסים בבגדי רכיבה מצוחצחים, הסוסים עצמם מקושטים בכל מני סרטים ונוצות מגוחכים; המכוניות העמוסות דוגמניות ואח"מים, כולם מנופפים במרץ ובחיוך רחב לקהל; מאות אמנים, להטוטנים, רקדנים, מתעמלים, מנופפי שרביט ורוכבי גלגיליות ואופנועים; ובעיקר – המיצגים הממונעים, כל מיצג מפגין נושא המובע באמצעות שפע של ורדים בצבעים שלמרות שהם נראים כמו הורדים הצבועים של מלכת הלבבות, הם טריים, אמיתיים וזוהרים.

השפע המרהיב הזה לא נעלם גם מניו יורק, למרות הקור. הוא רק מקבל ביטוי אחר. סוף נובמבר במנהטן, והעיר מקושטת בצבעי חג המולד, אורות, צעיפים וקישוטים בדוכני רחוב, ריח מתוק של בוטנים מסוכרים מדגדג את האף, העיר שלא ישנה לעולם מלאה אנשים ופעילות, עם ובלי מצעד. היא כבר מזמן שכחה את סנדי. החיים כאן חזקים מהכל. שלל פרחים מוצעים למכירה כמעט בכל קרן רחוב, בפתחי חנויות מזון, בתי מרקחת וסתם דוכנים. סחלבים, דליות, שושנים, ורדים, אירוסים. בכל הגדלים, בכל צבעי הקשת, צפופים בתוך דליים מסוגים שונים, טבולים במים, חלקם עטופים ברשת שנועדה להגן על עלי הכותרת העדינים, חלקם עטופים בצלופן מרשרש, חלקם חשופים ומציגים את יופיים בגאווה יתרה. צבעים עליזים משמחים את הלב.

עצרתי ליד אחד הדוכנים והתבוננתי בורדים, מחייכת לעצמי בשקט, נזכרת בכל מני ורדים משמחים שליוו אותי לאורך השנים. להפתעתי, המוכר, איש מבוגר וכהה עור, כנראה הבחין בניצוץ שבעיני כשהוא נטל ורד צהוב אחד, הגיש לי אותו ואמר בחיוך: ורד יפה לאשה יפה. שתהיה לך שבת מתוקה.

עם ברכה כזו, השבת לא תוכל להיות משהו אחר.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד