כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד

פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: בוגדנותם של דימויים


נוסף למיתוסים תרבותיים, אלה שמתווים דרך וחורצים גורלות של חברה שלמה, לכל אחד מאתנו יש גם מיתוסים פרטיים משלו, המשנים את מהלך חייו

ליליפוט/ יהונתן גפן

עכשיו, כשהילדים גדלו, אפשר לגלות: גוליבר היה ענק נמוך מאד. גוליבר היה גמד עם שיגעון גדלות היו רבים כמוהו בארץ ליליפוט.

עכשיו, כשהילדים גדלו, מותר לספר: גוליבר – קטן, ולא יגדל יותר."

במילים פשוטות עד כאב, מתייחס גפן לניפוצם של מיתוסים. אם חשבתם שגוליבר ענק, רבותי, ואם נתתם לזה להשפיע על כיווני החשיבה והפעולה שלכם, תחשבו שוב. טעיתם. הגיע הזמן שתסתכלו לאמת בעיניים. לא ענק, אפילו לא סתם אדם בגובה רגיל, אלא גמד, ולא סתם גמד – גמד עם שיגעון גדלות. איזו אכזבה קשה. נזכרתי בשיר הזה השבוע, במהלך שיחה ערה עם כמה חברים על תפקידם של מיתוסים בחברה. השיחה התמקדה בשאלה הנצחית – מדוע חשוב לנו לדעת מהי המציאות המדויקת, אם יש בכלל כזו? האם חיוני לדעת מה באמת קרה במצדה, האם חשוב שנדע מה היו המילים המדויקות של טרומפלדור לפני מותו? ואם נגלה דברים אחרים ממה שסיפרו לנו, האם עלינו לעלות על הגבעות ולהכריז על כך בשופרות? מה תפקידו של מיתוס היסטורי, מדוע הוא חשוב וכיצד יש להתייחס לאי הדיוקים שלו?

אחת התשובות המעניינות לשאלות האלה שייכת לאחד העם, שכתב כבר לפני כמאה שנה:

"…אין לך גיבּור היסטורי, שלא נצטיירה צורתו הרוחנית בדמיון העם באופן שונה לגמרי ממה שהייתה במציאות, והציור הדמיוני הזה, שיצר לו העם לפי צרכיו ונטוֹת רוחו, הוא הוא הגיבּור האמתּי, שהשפעתו מַתמדת והולכת, לפעמים אלפי שנה, – ולא האוֹריגינַל המוחשי, שהיה זמן קצר במציאות, והעם לא ראהו כלל כמו שהיה…" ("משה", אחד העם)

אנחנו מספרי סיפורים, וככאלה אנחנו אוהבים לשוב אל הסיפורים שלנו, לספר אותם שוב, להוסיף להם קישוטים, לשנות ולהתאים אותם לצרכינו – ולפעמים, לגרוס אותם עד עפר. אנחנו זקוקים לסיפורים שלנו כי הם מייצגים אותנו – את הדברים שאנו גאים בהם, שאנו מפחדים מהם, שאנו מתנערים מהם, שאנו משתוקקים להם. הם ממחישים את הערכים שאנחנו רוצים להאמין שאנו חיים לפיהם, מסייעים לנו להוכיח את צדקתנו, עוזרים לנו לעשות סדר בעולם בו אנו חיים, סדר שאנו זקוקים לו כדי להבין, לפעול ולהישאר שפויים. כפי שמציין אחד העם, כל עם צריך את זה. החיים מוכיחים שגם כל אדם צריך את זה, ברמה הכי אישית-פרטית שאפשר.

את "ליליפוט" הכרתי כשהייתי בת שש עשרה בערך. המדריכה שלנו בצופים הביאה לנו את הטקסט לאחת הפעולות. היא הקריאה את השיר בפאתוס ראוי, הרימה את עיניה, תקעה בכל אחד מאתנו מבט מלא-משמעות שנועד לגרום לנו לחשוב ברצינות תהומית ושאלה: על מה, לדעתכם, מדבר המשורר? המדריכה עצמה הייתה בסך הכול בת שמונה עשרה ואם לא הייתי יודעת שאני ממש מסתכנת בנפשי, הייתי פורצת בצחוק. זה היה בשלב ההתבגרות האישית שלי שבו הבנתי שמדי הצופים שעוטפים אותי ואת החברים האחרים בשבט נכשלו בתפקידם לחזק את תחושת השייכות החסרה תמיד. אני זוכרת שהיה דיון סוער אל תוך הלילה, כמו בכל פעם שהיא הביאה לנו "טקסט חינוכי". פעם היא הביאה טקסט שנקרא "מכתב מג'וני", בו כותב ג'וני – לשעבר יונתן – מדוע מאז "ירד" עם הוריו לארה"ב הרבה יותר טוב לו, כי בארץ הכול רע ובאמריקה הכול טוב. הדיונים הסוערים שעוררו המכתב המפוברק והצפוי-מדי הזה נמשכו לאורך ארבע פעולות רצופות.

בכל מקרה, באותה פעולה היא הביאה את השיר של גפן. כל אחד לקח את המילים למקום אחר: אחד לקח את השיר והפך אותו לנאום מתלהם על מנהיגות שאכזבה; אחר השתמש במילים כדי לנגח את הדת בחילוניות; שלישי הרחיק לכת בנאמנותו הצופית וביטל את הישגי כל תנועות הנוער האחרות; הרביעי חזר אל ג'וני הבלתי נגמר, ועוד כהנה וכהנה פרשנויות.

אני זוכרת ששתקתי. לא בגלל שלא היה לי מה להגיד על השיר – מי שמכיר אותי יודע שתמיד יש לי מה להגיד – אלא בגלל שידעתי שהם לא יקשיבו. איך אפשר להסביר לצברים צעירים ויהירים, שכולם כאחד חונכו על ברכי המיתוסים של "אליפלט", "בהיאחזות הנח"ל" או לחילופין "הטובים לטייס והטובות לטייסים", שאני בכלל לא רוצה לראות בשיר הזה משהו לאומי או ציוני? גרוע מכך– המקום הקולקטיבי נראה לי טריוויאלי מדי. במקום ללכת למובן מאליו, רציתי ללכת דווקא למקום האישי, של הגוליברים הפרטיים שלי, אבל ידעתי שזה בלתי אפשרי. אל מול המיתוסים הציוניים הענקיים של מדינת ישראל שהתעופפו מכל עבר, איך אפשר להיות כל כך קטן וממוקד בעצמך ולבקש התייחסות לעולמך הצר כעולם נמלה? זה לא היה מקובל, זה לא היה מתקבל וזה רק היה מגביר את תחושת אי-הנוחות שחשתי בכל פעם שהרגשתי לא שייכת.

אז שתקתי.

כי נוסף למיתוסים תרבותיים, אלה שמתווים דרך וחורצים גורלות של חברה שלמה, לכל אחד מאתנו יש גם מיתוסים פרטיים משלו, שאולי לא משנים את מהלך ההיסטוריה האנושית ולא ידברו עליהם בעוד מאות שנים, אבל הם בהחלט משנים את מהלך החיים הפרטיים שלנו.

היו לי כמה וכמה גוליברים בימי חיי. אני מניחה שלכולנו יש כאלה, כי לבד מאחד, כולם היו צפויים וחלק מתהליך גדילה רגיל, כשם ש"הקטנתם" היתה חלק בלתי נמנע מתהליך ההתבגרות. ההורים, למשל. דוד משפחתי מיתולוגי שכולם הקשיבו בקולו. חברה שרציתי להיות בדיוק כמוה. פרופסור שעבודתו הייתה מושא להערצה. אשת מקצוע שהייתה מנטורית וחברה כאחד. אנשים שהיו כמגדלור שהאיר את הדרכים בהן בחרתי ללכת, פעמים רבות – בזכות דברים שהם אמרו או עשו. כשאני מסתכלת על נקודות המפנה המשמעותיות של חיי, אני רואה את דמויותיהם והשפעתם על יצירתן של נקודות מפנה אלה. זה בכלל לא משנה שלאחר מכן התברר שאנשים אלה הם אחרים ממה שחשבתי, שהמציאות שלהם לא הייתה כפי שהוצגה, או שלעיתים הם נעלמו כלעומת שבאו. באותו שלב של חיי שבו הם נגעו בי, הם מילאו תפקיד מאד מסוים והממשק שלי אתם שינה את דרכי. זה לא משהו שהיה תלוי בהם או במי שהם היו באמת: זה היה תלוי לחלוטין רק בי, בתגובה שלי למה שחשבתי שהם מייצגים ובבחירה שלי לקחת את התגובה הזו למקומות מסוימים, לטוב ולרע. ללא העובדה שהם היו פעם גוליבר בעיני, בהחלט ייתכן שהייתי עושה הרבה פחות ממה שעשיתי וחיי היו הרבה יותר דלים.

אבל גפן טעה בדבר אחד: הגוליברים האלה, הצפויים, יכולים לשוב ולגדול לאחר שהתנפצו. נכון שהם כבר לעולם לא ישובו להיות גוליבר. כבר אין בכך צורך. אבל הם יכולים לשוב ולקבל את הגדול הנכון שלהם, וזה בהחלט לא גודל של גמד עם שיגעון גדלות. זה פשוט גודל של מציאות.

החיים מוכיחים עוד משהו: זה נדיר, אבל יש גם גוליברים שההתנפצות שלהם בלתי צפויה. למזלי, היה לי רק אחד כזה. הוא היה הדימוי היחיד שההתנפצות שלו כאבה עד דמעות, כי הרסיסים שהשאיר אחרי בגידתו כל כך חדים, שבכל פעם שאני נוגעת בהם – הם מגירים דם. לזה אולי התכוון מגריט כשצייר מקטרת, כתב מתחתיה "זו אינה מקטרת" וקרא ליצירה כולה בשם המופלא – "בוגדנותם של דימויים".

וזה הגוליבר היחיד שלעולם לא יוכל לגדול שוב. הוא תמיד יישאר גמד עם שיגעון גדלות. וגם זה, כנראה, יש לכל אחד מאתנו: המקום של הכאב המזוקק. למזלנו, גם אם הוא מנסה לרדוף אותנו כמו הרוחות שליוו את נאש, רובנו לומדים כיצד לעקוף אותו ולהמשיך לצעוד.

בחזרה למיתוסים. אברהם לינקולן היה אחד מגדולי הלוחמים לחירות אנושית בהיסטוריה. הייתה לו נקודת מבט מעניינת על מיהו האדם. בימים אלה, של התעוררותן של מיתוסים המייחסים תכונות מסוימות לקבוצות אנשים – "הם מוכי מחלות", "הם גנבים ורוצחים", "הם מביאים אתם אלימות ופשיעה" (הנה התחברנו לחלק היפה של האנושות: זה נאמר ברוסיה הצארית, זה נאמר בצרפת של דרייפוס, זה נאמר בגרמניה הנאצית ועכשיו זה נאמר במדינת היהודית. רק קבוצת האנשים שעליהם זה נאמר השתנתה. כל הכבוד לנו), נזכרתי באחת האמירות שלו. מספרים שכששאלו את אברהם לינקולן, מהו לדעתו האורך הנכון שצריך להיות לרגליים של אדם, הוא השיב: הרגליים צריכות להיות ארוכות מספיק כדי להגיע מהמותניים לרצפה וללכת.

שבת שלום,

ליאת