פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: אישה כי תזריע


המשורר שטען ש"מילים לא אומרות מאום", טעה. מילים דווקא אומרות הכל. בכוחן להיות הכנפיים שבעזרתן אנו נוסקים אל השמים, או האגרוף המעיף אותנו חזק אל הרצפה

יש מילים שאני משתדלת שלא להשתמש בהן. איך אומרת הפרסומת? מילים יכולות להרוג. זה נכון. המשורר שטען ש"מילים לא אומרות מאום", טעה. מילים דווקא אומרות הכל. בכוחן להיות הכנפיים שבעזרתן אנו נוסקים אל השמים, או האגרוף המעיף אותנו חזק אל הרצפה. הן טומנות בחובן תקווה, תשוקה, הומור, ייאוש ואכזבה מרה. אבל הבעיה לא מתחילה כשמילים מעוררות בנו את כל ריקוד הרגשות הזה, כי זה לפחות מעיד על מודעות כלשהי, על חשיבה ושינוי. הבעיה מתחילה כשאנחנו משתמשים במילים בהיסח הדעת, מתוך כוח ההרגל והנורמות המקובלות, בלי לעצור לרגע ולחשוב מה, בעצם, אנחנו אומרים.

הנה דוגמא קטנה: אני כמעט ולא משתמשת במילה "בעלי". אני מניחה שאני לא צריכה להסביר מדוע. תקראו לי פוסט-מודרנית, פמיניסטית או יפת נפש, מה שתרצו – זה לא ישנה את העובדה הפשוטה שאני לא מוכנה להיות חלק מתקשורת שטוענת שיש כאן ולו קורטוב כלשהו של יחסי בעלות כאלה או אחרים. כמעט בכל פעם שאני אומרת "בן זוגי", "שותף חיי ואני", או לחילופין "האיש שלי", המבט מולי מצטמצם ואני יכולה להבחין בגלגלי המוח מסתובבים ומשיחים את המחשבות הבאות: הממ, בן זוגה? כלומר, היא לא נשואה? כי הרי לו היתה נשואה, היתה אומרת "בעלי". אז אולי היא גרושה? או חלילה אלמנה? מסכנה… מעניין מה הסיפור שלה…

אישה כי תזריע. כמו היתה האישה חית משק או שדה בור שיש לרתום את הפוריות הטמונה בהם ולהזריעם, כדי שיעמידו צאצאים. כמו היתה עליה בעלות. וכן, אני מכירה את התיאוריות הקושרות בין הפסוק הזה לבין מי-מגיע-ראשון-לסיפוק. לא קונה אותן. במיוחד לא כשהפסוק הזה ממשיך ומתאר את טומאת היולדת, את הרעיון שהיא טמאה פחות אם נולד לה בן זכר (צירוף מילים מגוחך כשלעצמו) וממשיך בנגעי עור ומרעין בישין אחרים. חז"ל טענו שהיולדת טמאה בגלל דברים שהיא אומרת מתוך חוסר שליטה בעת הלידה. נו, ברור. אנחנו לא שולטות בעצמנו. בגלל זה כשכורתים אפנדציט, זה נקרא אפנדקטומי, על שם האיבר הנכרת; אבל כשכורתים רחם, זה נקרא היסטרקטומי – כי נשים הן, כידוע, היסטריות, וההיסטריה שלהן נובעת מהעובדה שיש להן רחם. כשכורתים את הרחם, כורתים את איבר ההיסטריה. אני משאירה לכם לחשוב לבד מה ההשלכות של תפיסה כזו על גברים. איך שלא תסובבו את זה, זה לא טוב – לא לגברים, ולא לנשים.

גם את הצרעת, עליה מרחיבה הפרשה השבוע וממשיכה גם בשבוע הבא, ייחסו חז"ל לעונש על לשון הרע, כי עיקר כוחו של האדם במילים שהוא אומר. והן יכולות להרוג, כבר אמרנו?

אז לא. לא "מזריעים" אותנו. מילים הן מסר ומשמעות. יש להשתמש בהן בזהירות ובכבוד. אולי כשהשפה תשתנה, ישתנו גם התפיסות שמאפשרות לומר "אבל היא רצתה את זה", וכבר לא יהיה מי שמתפלא ושואל איך, לעזאזל, יש פתאום "שטף של תלונות", כאילו הבעיה היא העובדה שמתלוננים, ולא הנורמות שמאפשרות את המעשים המביאים לתלונה.

נ.ב. במקרים הנדירים שבהם אני אומרת "בעלי", דודי פורץ בצחוק. כן, בטח, הוא אומר. אני רוצה לראות שמישהו ינסה לתפוס עלייך בעלות, ושיהיה לו בהצלחה…


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד