פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: אינסטינקט בסיסי


לראות את הילדה שלנו הופכת לאם. להרשות לעצמי לפרגן לנו ולהגיד שבסופו של יום, למרות הכול, כנראה בכל זאת עשינו משהו בסדר

לראות את הילדה שלך הופכת לאם. לשמוע פתאום רכות חדשה בקולה, להבחין בלידתה של סבלנות מיוחדת שלא הייתה בה לפני כן, להסתנוור מהנצוץ החדש שבעיניה. לגלות את הביטחון שיש באחיזת ידיה ואת המתיקות שקיימת בערסול שהיא יודעת להעניק. לחייך כי היא מחייכת בהנאת הגילוי המופלא של כל ציוץ, תנועה וגרגור חדשים, כאילו רק היא המציאה אותם.

לגלות שהיא כנראה לא רק הקשיבה היטב לכל שירי הילדים ששרת לה, אלא שהיא יודעת לשיר אותם בעצמה לבתה, וגם עושה זאת. לשמוח שכבר מהיום הראשון היא דואגת להקיף את הקטנה בגירויים, סיפורים, משחקים וכל מה שנחוץ להתפתחות מעולה. להתפלא מתי בכלל היא הפכה להיות כל כך בוגרת וחכמה, מאיפה היא בכלל יודעת איך להיות אמא, הרי היא בעצמה עוד תינוקת. להבין את האמירה ש"היא תמיד תהיה התינוקת שלי, זה בכלל לא קשור לגיל" ממקום אחר, חדש. לחייך ולקוות שכמו שהיא הפכה ממש במטה קסם לאם, יום אחד גם הבנים יהפכו במטה קסם לאבות.

להיזכר בחיוך שהיה על פניה של אמי כשבכיתי בפעם הראשונה שחשבתי שאולי עשיתי משהו לא בסדר שעלול להזיק לבתי, שעכשיו בוכה גם היא בפעם הראשונה שהיא חושבת שהיא עשתה משהו לא בסדר שעלול להזיק לבתה. לשאול אותה אם היום היה לה קצת יותר קל לשים את הקטנה במשפחתון מתוך הידיעה הברורה שמבין השתיים, דמעות הפרידה הקשות יותר הן של האמא.

לראות אותה קונה שוב, כמו אלף פעמים בעבר, מלתחה שלמה בלי שום חשבון, אבל הפעם במידות קטנות מאד. לגלות שזאת שטיפסה על קרחונים ועלתה בלי היסוס על רכבות הרים מזעזעות היא אישה מאד אחראית. לצחוק מכך שהילדה שהתלוננה על גרגר חול בסנדל וסירבה ללבוש בגד עם כפתור בצוואר מתמוגגת מפליטות שמקשטות את חולצתה.

לזכור שזאת הילדה שלה ולא שלך, שאת הסבתא ולא האמא, וששתיהן זקוקות לך בדיוק מהמקום הזה. המקום שבו את הולכת כמו לוליין על חבל, מתנדנדת בין לתת עצה הבאה מניסיון לבין היכולת להתאפק ולשתוק למרות שזה בניגוד גמור לאופייך. לדעת להציב גבולות חדשים, להזכיר לה שאת תמיד נמצאת שם בשבילה אבל יש לך גם היבטי חיים שלמים משל עצמך שלא בהכרח קשורים אליה ואל הקטנה, ושגם לה צריכים להיות היבטי חיים משל עצמה שלא בהכרח יש להם קשר אלייך או אל ילדיה. לשמוח מכך שהיא פונה אלייך בשאלות, להבין שלא תמיד מה שהיא צריכה זה תשובה, לפעמים כל מה שהיא צריכה זה חיבוק אימהי. לזכור שההחלטות הן שלה ולא שלך, גם אם מה שמקובל עכשיו שונה ממה שהיה מקובל כשאת גידלת אותה. להגיד "איך הילדים שלנו יצאו בריאים, לא ברור לי, כי לפי מה שאומרים היום עשינו הכל לא נכון" רק פעם ביום ולא יותר. לקבל בתודה את העובדה שכשאת אומרת את זה, היא מחייכת בסלחנות וממשיכה הלאה.

לסמוך עליה.

לראות את הילדה שלנו הופכת לאם. להרשות לעצמי לפרגן לנו ולהגיד שבסופו של יום, למרות הויכוחים, השטויות של גיל ההתבגרות, הגבולות, המרידות והצעדים העצמאיים שלא תמיד הקשיבו לי ולאבא שלה, כנראה בכל זאת עשינו משהו בסדר.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד