למרות שזה לא תמיד תלוי בנו, תמיד עדיף להיות זהירים. מעדיפה לחזור ולהשאר חנונית מאשר להצטער
בקלות רבה – רבה מדי! – זה עלול היה להסתיים לגמרי, לגמרי אחרת.
אם קובה היא סיפור של אנשים, קוסטה ריקה היא סיפור של טבע. יערות גשם, הרי געש, נהרות ומעיינות חמים, צמחים ובעלי חיים מרהיבים. גן עדן – והקוסטריקנים יודעים את זה היטב. הם גילו את האוצר הטבעי שיש להם כאן, והם מנצלים אותו עד תום, במגוון האטרקציות ובמחירים כאחד. ספארי מים בשמורת טורטוגרו חשפה בפנינו צמחים בצבעים שנראים לא אמיתיים, קופים מסוגים שונים (בשלב מסויים היינו מוקפים בקופי קפוצ'ין קטנים ומצחיקים, למי שלא זוכר – זה הקוף של קפטן ג'ק ספארו. למרות שלאכזבתי הרבה ג'וני דפ לא הגיע אתם, הם באמת היו מצחיקים), פרפרים, ציפורים וצפרדעים שבדרך כלל רואים רק בסרטים, חרקים, נחשים, קיימנים ועוד. הטבע כאן באמת מרהיב במלוא יופיו, והפעילויות כל כך מגוונות ומסודרות-לכאורה שהן נותנות תחושה שהכל עובד ובטוח עד שקל לשכוח שהעוצמה הטבעית הזו דורשת תשומת לב וזהירות מיוחדים.
חוש ההרפתקנות שלנו הוא די ממוצע. אפילו בגילאים שבהם צעירים מתפרעים, היינו די חנונים. טוב, אני מודה, בעיקר אני. רכיבה על סוס או חמור, עם מדריך צמוד שמחזיק את המושכות ומוודא שהמהירות לא תעבור מצעידה לצעידה-מהירה, בעוד דודי דוהר כמו רוח מסביב – העיקר שלא יצפה שאצטרף לדהירה הזו – זה בערך מקסימום הפראות שאני מרשה לעצמי. כשיצאנו הבוקר לרפטינג, זה לא היה שונה: הבטיחו לנו רפטינג בדרגה 2, כמה מקומות אולי 3; היו אתנו עוד משפחות, כולל אחת עם ילד בן חמש בערך (אם לוקחים ילד בן חמש, זה בוודאי בטוח וגם אני יכולה); הראו לנו את הנהר בשני מקומות שנראו שקטים מאד והכריזו: ככה זה יהיה רוב הדרך; נתנו לנו את כל הציוד הבטיחותי הנחוץ, הראו לנו שיש לנו מלווה בקיאק נפרד שתפקידו לסייע למי שבמקרה ייפול למים; לא טרחו לתת הסבר יותר מאשר חמש דקות וגם זה בסגנון של "כשאגיד קדימה תחתרו קדימה, כשאגיד אחורה תחתרו אחורה" (את ההוראות האלה אפילו אני יודעת למלא), והבטיחו שבכל עשר דקות בערך יש אפשרות לצאת מהסירה. התחלקנו לשתי קבוצות ויצאנו לדרך.
תוך פחות מדקה הבנו את גודל הטעות ובעיקר את גודל ההטעייה. המים זרמו בעוצמה כבירה, וכמעט מייד היינו מוקפים בסלעי בזלת אימתניים שצצו מתוכם. הגלים שנקלענו לתוכם היו חזקים וגבוהים. לאן נעלם הנהר השקט שהראו לי?! היינו ששה בסירה – במקרה, כולם ישראלים – ומדריך קוסטריקני. שלושה גברים, ארבע נשים. אחרי שלוש דקות המדריך צעק "קדימה", חתרנו קדימה, אחרי עוד דקה הוא צעק "עיצרו", עצרנו, ופתאום מצאנו את עצמנו – כל השישה – בתוך המים הסוערים, חסרי סירה, המשוטים עפו לנו מהידיים, וכל מה שאני זוכרת הוא שהמים סחפו אותי קדימה במורד הנהר כל כך חזק שלא יכולתי כמעט להתנגד, למרות שניסיתי נואשות. עליתי, צללתי, שוב עליתי, בלעתי מים ואוויר והסלעים שהיו מתחתי ומצדדי עברו על פני ביעף מבלי שהצלחתי להיאחז ולו באחד מהם. הצלחתי לראות את דודי מאחורי, נלחם בזרם, גומע אוויר ומנסה לתפוס אותי, ניסיתי להושיט לו יד אבל הוא היה רחוק מדי והגלים גבוהים מדי, ורק בפעם השנייה ואחרי עוד מים שלא ממש התכוונתי לשתות הרגשתי שהזרועות שלו תופסות אותי חזק. יד אחת אחזה בי, בשנייה הוא תפס את אחת הנשים האחרות, ואלוהים יודע איך הוא הצליח להוביל אותנו אל גזע עץ שהיה תלוי לא רחוק מהגדה. הוא הושיב אותי על הגזע, וידא שעוד שניים מהסירה מגיעים לגזע הזה, מצא היכן שניים נוספים נמצאים – ואז המדריך הגיע עם הסירה הריקה, כשלפנינו פתאום הופיע הקיאק קטן ובו המציל, שכל תפקידו הסתכם בלעזור לנו לחזור לסירה אחרי שכבר היינו על גזע העץ. המדריך, מצדו, נזף בנו קשות. לטענתו, לא הקשבנו להוראות שלו. זה ממש לא היה נכון, אבל לא טרחנו לענות לו כי היינו עסוקים בלוודא שכולנו שלמים – פה פצע, שם שריטה, פה מכה מאחד הסלעים, מים מיותרים לגמרי אצלי בגוף, אבל למזלנו הרב לא יותר. כשהמדריך ניסה להמשיך לנזוף בנו, דודי תפס פיקוד והודיע לו להירגע, לשתוק ולהוביל אותנו עד למקום שבו אפשר להוציא את כולנו מהמים.
הסתבר שזה לא בדיוק יקרה בדקות הקרובות וצריך להמשיך לחתור איכשהו, עם שלושה משוטים שנשארו מתוך השישה.
עשינו את זה. בקושי רב, עם עוד כמה מכות קלות בדרך הסוערת, אבל עשינו את זה. דודי והבחור הנוסף ישבו מקדימה, המדריך מאחור, הנשים באמצע. שלושת הגברים ועוד אחת הנשים עשו את רוב העבודה הפיסית, השאר – כולל אני – עזרנו בהעברת ההוראות מהחלק האחורי של הסירה הקטנה לחלק הקדמי שלה, כי רעש הגלים היה כל כך חזק שהוא הפריע לתיאום בין שני חלקי הסירה. בדרך ראינו גם את הסירה השניה. הילד הקטן היה מכווץ בחיק אמו, במרכז הסירה, והשאר נאבקו בגלים. גם שם הם היו מבוהלים למדי ורק רצו לצאת כבר מהמים. בדרך כלל כשאנחנו בחו"ל אנחנו לא כל כך אוהבים להתחבר יותר מדי לישראלים אחרים – מעדיפים את השקט של עצמנו. במקרה הזה, הודיתי לאלוהים שאנחנו סירה שכולה ישראלית. הבנו אחד את השני מיידית, עזרנו אחד לשני כמו שרק אנחנו יודעים, כולל הרגעה של אחת הנשים שנכנסה להיסטריה קלה, כולל עזרה ראשונה כשמישהי החלה לדמם בעקבות מכה, כולל כל התמיכה הנחוצה תוך כדי ואחרי. אף אחד אחר לא היה יודע להפוך איתנו לצוות כל כך מגובש וכל כך מסייע בתוך שניות.
כשהרגשנו שוב את הקרקע המוצקה תחת רגלינו, עשינו הערכת מצב. שרירים מכווצים, מכה קלה בגב התחתון וכאב קל בברך אצלי; שריטות ברגליים, מכה קלה בגב התחתון ואובדן משקפי השמש של דודי, אצלו. לצום של יום כיפור (ברור שאני צמה גם כאן. צום זה לא ענין גיאוגרפי), אנחנו נוסיף השנה גם ברכת "הגומל" רצינית מאד. את הטיול נמשיך עם משנה זהירות. סוג של שעון מעורר.
בדרך למכוניות שהחזירו אותנו למלונות השונים, עיני נתקלו בילד הקטן שהיה תלוי על אמו.
"לא היה לי כייף," הוא אמר.
"אתה יודע מה?" עניתי לו, "גם לי לא היה כייף. בכלל לא."
זה הסיפור שיש לי בשבילכם היום…דודי בוודאי יספר אותו טיפה אחרת. העיקר ששנינו כאן כדי לספר…
שבאמת יהיה גמר חתימה טובה, טובה מאד, לכולנו. למרות שזה לא תמיד תלוי בנו, תמיד עדיף להיות זהירים. מעדיפה לחזור ולהשאר חנונית מאשר להצטער…לתשומת לב כל רוכבי האופניים ביום כיפור, ובכלל!!
נשיקות ואוהבים תמיד
