פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני חג השבועות: שבע פעמים אמונה ואהבה


במעבר בין פסח לשבועות, אנחנו מגלים שכמו היכולת למדוד זמן, לעשות סדר ולהיות עם, גם האהבה היא תהליך של תודעה מתפתחת, צומחת ומוחשית ברמת היומיום

טוב, זה הולך להיות תקציר-הקיצור- המקוצר-עד-אימה של הנושא (כל משפט כמעט יכול להיות בסיס לקורס שלם), ובכל זאת.

ניסיתם פעם להגדיר מהו זמן? זו משימה מרתקת. הגדרות הזמן נעות מההגדרה הטוענת שהזמן הוא לחלוטין אובייקטיבי, דרך הגדרתו כממד מציאותי בעל שינוי תמידי, הגדרתו כדבר יחסי, ועד אלה הטוענים שהזמן הוא בכלל תחושה סובייקטיבית לחלוטין – כשאנחנו מטפסים על הר תלול, כל דקה נראית כנצח; כשאנחנו נהנים מחברת אדם אהוב, שעות חולפות כהרף עין. כך או אחרת, ההתייחסויות האלה הן פילוסופיות והן תלויות בתפיסת העולם של המפרש.

מדידת הזמן, לעומת זאת, היא כבר שאלה אחרת לחלוטין. אנו מודדים זמן – כלומר, מודדים שינוי – כדי לעשות סדר בחיים. מדידה זו מאפשרת לנו לתכנן ולבצע מטלות קצרות טווח וארוכות טווח כאחד. כך, למשל, לכולנו ברור מדוע חברות חקלאיות היו חייבות לדעת למדוד את חילופי העונות, אבל אפילו ציידים-לקטים קדמונים היו צריכים לעשות זאת כדי לדעת מתי לנדוד למקום שבו בעונה מסוימת יש יותר פרות, אגוזים או בעלי חיים לליקוט ולצייד. בין אם מדובר בהתבוננות מושכלת ובין אם מדובר באמצעי מדידת זמן כמו הלוח השמשי, הירחי או השילוב ביניהם; בין אם אנו מתייחסים למדידת הזמן במצרים העתיקה, בקרב בני המאיה או אצל הנוצרים המודרנים, כל הגדרות מדידת הזמן שאנו משתמשים בהן – השנה, העונות, החודשים, היממה – מתבססות על התנועה היחסית של גרמי השמים. את היממה חילקנו באופן שרירותי לשעות, אבל באותה מידה שהיממה חולקה ל-24 שעות ניתן היה בקלות לחלק אותה לעשר, עשרים או שלושים שעות, וסביר להניח שבכל חלוקה כזו היינו מבקשים לדעת "מתי צהריים" – כלומר, מתי השמש נמצאת פחות-או-יותר במרכז השמיים, כי החלוקה הזו לשעות, איך שלא תסובבו אותה, מתבססת במקור על סיבוב כדור הארץ סביב עצמו. ללא התנועות היחסיות של גרמי השמיים, יכולתנו למדוד את הזמן היתה נפגמת מן היסוד.

חוץ ממדידה אחת, שאינה מבוססת על שום גרם שמיימי זה או אחר: השבוע.

מחזור שבעת ימי השבוע, המשמשים את עמי העולם כולו, אינם מתבססים על שום תנועה טבעית. למרות שפרק הזמן של שבעה ימים מחזוריים הומצא כנראה על ידי האכדים, הביסוס המשמעותי שלו נעשה ביהדות והפצתו התבססה בעיקר על הנצרות והאיסלאם. ניסיונות שונים במהלך ההיסטוריה לשנות את המחזור בן שבעת הימים למחזור בעל מספר אחר לא צלחו, והמחזור השבועי הוא שמשמש את העולם כולו.

בחזרה למקורות שלנו. מחזור ימי השבוע נקבע על בסיס סיפור הבריאה, כלומר – בסיס פילוסופי-אמוני, התלוי בתודעה בלבד. לא גרמי השמיים, לא תנועות טבעיות אלה או אחרות הן שקבעו אותו, אלא האמונה שהאל ברא את העולם בששה ימים ולאחר מכן נח יום אחד. בין אם אנו מאמינים בסיפור הבריאה ובין אם לאו, מהלך החיים היומיומי שלנו נקבע במידה רבה על פיו.

המספר שבע חוזר על עצמו בהקשרים נוספים. אחד היפים שבהם קשור לימי חג אלה. בפסח, מיד לאחר ליל הסדר, אנו מתחילים לספור שבעה שבועות בדיוק עד חג מתן תורה. שבע פעמים שבע. במהלך הזמן הזה, אנו עוברים מתלות באחר לעצמאות, ללמדנו שלא די לצאת ממצרים, צריך לעבור תהליך שלם של התבגרות ונטילת אחריות אישית על גורלנו כדי להחשב כעם. גם זה, כמו מחזור הזמן השבועי, הוא תהליך תודעתי התלוי באדם בלבד והמשפיע על חיי היומיום.

התבוננות מזווית נוספת מגלה קשר יפהפה גם לעולם הרגשי שלנו. בפסח אנו קוראים את מגילת שיר השירים, שכולה להט של אהבה מתלהבת עד כדי כך, שהיא מסנוורת ונטולת זהות מסוימת. הנך יפה רעייתי, דודי דגול מרבבה – כל רעייה, כל דוד. זו התחלת הדרך. אבל בתהליך ההתפתחות שבין פסח לבין שבועות, אנו נדרשים להבין ששיר השירים אינו מספיק. גם כאן, אנו נדרשים לחבר בין הרגש לבין חיי היומיום. בשבועות אנו קוראים את מגילת רות, המתארת סיפור אהבה שתחילתו באותה התלהבות ממש בין שני אנשים בעלי זהות מאד ברורה – רות ובועז. אפשר לתאר לעצמנו את המבטים החולפים ביניהם בשדה, את ההתרגשות הפועמת בסתר לבו של כל אחד מהם כשהם מבחינים זה בזו. הוא מברר עליה פרטים במסווה של אמתלות שווא, היא שומעת מי הוא מנעמי ולחייה המאדימות מסגירות את המתחולל בנפשה. אפשר להמשיך ולדמיין את רות מתקשטת לקראת ערב, לבה הולם, הולכת לגורן שבו בועז ישן ומתגנבת פנימה בשקט. האם הוא בדיוק חולם עליה? האם הוא מדמיין כיצד היא באה אליו, רק כדי להתעורר ולגלות שהיא נמצאת ממש שם, למרגלותיו, ממתינה? סביבם קש, כבשים פועות, ריח חציר וצמר ואור ירח. אפשר בהחלט להוסיף מוסיקת רקע רומנטית שמתנגנת בראשם. כל צדקני העולם יכולים להמשיך לספר שהם בסך הכל דיברו עד שהוא הסכים לגאול אותה ולשאתה לאשה, אבל כל מי שהתאהב כך פעם יודע אחרת.

הם מתגברים על כל המכשולים שבדרך, אך המגילה לא מסתיימת בנישואיהם. היא מסתיימת בצאצא השושלת שהם הקימו: "וישי הוליד את דוד".

במעבר משיר השירים, המלא התלהבות נטולת זהות מסוימת, לבין מגילת רות, עם הגיבורים הארציים והמוחשיים מאד, אנו מגלים שגם האהבה היא תהליך של תודעה מתפתחת, צומחת ומוחשית ברמת היומיום.

אמיצי הלב שישכילו ללכת עמה שבע פעמים שבע, יזכו במלוכה.

חג שמח!


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד