פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע בשבת: שושנים מן העבר


המעטפה הזו, על תכולתה המפתיעה, הזכירה לי שוב את מה שאמר לי פעם עובר ושב: שום דבר לא נעלם באמת. לפעמים הוא רק ממתין שיגלו אותו שוב

המעטפה הלבנה שהגיעה אתמול בדואר לא הכילה שום סימני זיהוי. הפכתי והפכתי, אבל כל מה שהיה עליה הוא שמי וכתובתי, רשומים בכתב יד עגול ומסודר. בימים אלה של מיילים, מסרונים ובלוגים, זו היתה תזכורת לימים שכמעט חלפו מהעולם, בהם עדיין כתבתי שורות צפופות על גבי נייר שהוכנס למעטפה ועליה בול צבעוני ושולשל לתיבה האדומה שעמדה על יד המכולת של אברם, במרחק שלושה רחובות ושבע דקות הליכה מהבית. ימים שבהם עדיין ציירנו ברכות שהיו יותר חשובות מהפרחים או המתנה שאליהן צורפו. מי שולח מכתב כזה בימים אלה?

לא היה שום מכתב בתוך המעטפה. במקומו, מצאתי כמה דפים מצולמים. צנחתי על הכסא שלידי, או אולי היתה זו הכורסא, או שמא הרצפה – אין לי מושג, כי כל מה שהייתי עסוקה בו היה הכתובת שהתנוססה על ראש הדף הראשון: "תל-אביב, יוני 1933, דו"ח ביקור בשפת הים בליל שבת." התחלתי לקרוא.

שנות השלושים בשפת הים של תל-אביב היו תוססות. מי שטייל בו, יכול היה לרכוש גזוז ב"מזנון שפת הים", לרכוש "משקאות וגלידה של אחים שור" אצל רוכלים שהסתובבו בחול, לסעוד את ליבו באחד משבעים השולחנות שהציבה בחוץ מסעדת "תרשיש" או להמר בקזינו של תל-אביב – כן, היה כזה באותם ימים והוא התנוסס ברוב פאר והדר ממש על החול. אם חשקה נפשו של אותו מטייל לשבת ולהביט בגלים, יכול היה לרכוש כרטיס להשכרת "כסא מרגוע", שמבעליו יכול היה לרכוש גם "עסיס שמוכר ילד עברי", או לרכוש כרטיסים ל"מרחצאות הקרות, לגברים או לנשים". והוא יכול היה לעשות עוד משהו: להכנס ל"טיר", מועדון קליעה (או, כלשון הדפים, "בית הקליעה") ולהתאמן בקליעה למטרה באמצעות ירי ברובים.

הדו"ח שבידי מלין בפני העירייה ובעלי העסקים על כי כל הפעילות הזו מתרחשת, אוי לאוזניים שכך שומעות, בליל שבת ובמהלך השבת עצמה. מטעם חילול השבת בפרהסיה, יש לדרוש בעלי העסקים כולם לכבד את השבת, להפסיק את פעילותם במהלכה או לחילופין – ייקנסו או ייסגרו כליל על-ידי עיריית תל-אביב.

במכתב השני, אחד מתושבי העיר מפציר בעירייה לסגור את "בית הקליעה טיר", ששוכן בצריף קטן על שפת הים, משני טעמים: חילול השבת, והיעדר קיר מגן מאחורי הצריף. ילדה שעברה מאחורי בית הקליעה נפצעה בזרועה "מיריה פתאומית", והיא מאושפזת בבית החולים "הדסה" בתל אביב, שם נולדה אמי פחות משנה אחרי שמכתב זה נכתב.

המכתב השלישי נכתב על ידי אחד מבעלי בית הקליעה. מהדברים ניתן להבין שהעירייה נענתה להפצרות לסגור את "טיר". הבעלים מבקשים להזכיר לעיריה (ציטוט מדויק מהמקור:) "להתחשב עם הנימוקים שהטיר איננו עסק לשם קיום מנהליו בלבד, ובעיקר לשם מטרה ספורטיבית והתאמנות הנער התל-אביב בקליעה למטרה. למיותר להסביר על ערך הספורט החשוב הזה מכל הטעמים והנימוקים, בשביל הנוער העברי…אחרי השתדלויות והוצאות כספים עלה בידי לקבל את הרישיון…ולתת למעוניינים להפיק את התועלת הרצויה" (הכוונה לרישיון מהשלטון הבריטי להחזקת רובים). עוד ממשיך נציג הבעלים לטעון כי "במקרים שהטיר היה פתוח בשבת, אזי רק עבור הנוער של האגודות הספורטיביות אשר סדרו התחרויות או שחבריהם התאמנו בקליעה…האמון בקליעה גופא לא צריך להחשב לחלול שבת…האמונים בקליעה עבור האגודות הספורטיביות היה הכרחי…אני מקווה שתתחשבו עם הנימוקים הנ"ל וגם עם הנימוקים שאין לפרטם."

בשני המכתבים האחרונים, העירייה מודיעה לבעלים שמאותם נימוקים ידועים, בית הקליעה "טיר" יישאר עומד על מקומו וימשיך לפעול, אבל עליהם לבנות קיר הגנה שימנע מקרי פציעה מצערים נוספים.

באותו רגע, הסתיים עבורי מסע של שנים. מצאתי את ההוכחה שחיפשתי.

לאורך כל חיי, שמעתי מסבתי שושנה סיפורים על "טיר", אותו מועדון קליעה קטן ששכן על שפת ימה של תל-אביב ושלדבריה, סבי היה המייסד ואחד הבעלים שלו. לא הבנתי מדוע סבי, מהנדס בעל עמדה בכירה בחברת "פרדס סינדיקט" ליבוא ויצוא, התעסק עם איזה צריף קטן וכל הבעיות שנילוו אליו. לטענתה, סבי הגה את הרעיון והביא את השותפים שהקימו איתו את מועדון הקליעה במטרה אחת: זה היה מסווה מושלם לאימוני הירי של חברי ה"הגנה" הצעירים של תל-אביב. הדרך היחידה להשיג רובים ברישיון ולאפשר אימונים היתה לטעון שמדובר באימוני ספורט. "סבא שלך לא הסתפק בזה," נהגה סבתא שושנה לומר. "אפילו השוטרים הבריטים התאמנו אצלו, ובאמצעות קשריו הוא מצא דרכים להביא עוד ועוד נשק לטיר, ולהחביא את רובו בסליקים. הסליק הראשון היה בטיר, מתחת לקרשי הרצפה. כשנגמר שם המקום, הוא יצר שני סליקים ממש בתוך הבית שלנו ברחוב סירקין, ולא סתם בבית, אלא בחדר של אמא שלך, שעוד היתה תינוקת. לילה אחד, בשנת 1939, פרצה המשטרה הבריטית בדיוק באותה השעה אלינו הביתה ולטיר, ומצאה את כל הסליקים. ברור שזו היתה הלשנה, הם ניגשו היישר למקומות המחבוא בלי לחפש בכלל. הנשק הוחרם וסבא נעצר. חצי שנה שהה בכלא עכו. לא הרשו לי לבקר אצלו, לא ידעתי מה מצבו והשתגעתי מדאגה. יום אחד הגיע פתק קטן כתוב בעפרון אדום, שהוא הצליח להבריח עם אסיר ששוחרר. מייד זיהיתי את כתב היד שלו. הוא ביקש שלא אדאג ושאשמור על ארנונה, אמא שלך. אחרי כמה שבועות, שחררו אותו."

ב-1940 סבי נהרג בהפצצה על תל-אביב, יחד עם חברים נוספים מההגנה. סבתי המשיכה לוודא שטיר יפעל עד קום המדינה, מועד בו מכרה את זכויותיה בצריף "כי כבר לא היה בו צורך". נשארו הסיפורים, אותם שילבתי יחד עם רבים אחרים ברומן "חמדת אמהות." במהלך הכתיבה, נברתי בארכיונים שונים, ראיינתי אנשים וערכתי תחקיר וחיפושים אחר מקורות מידע שיתנו תוקף לפרטים היסטוריים, מקומות ואירועים שונים שאת חלקם הגדול הכרתי בעיקר מסיפוריה של סבתא שושנה. לכל סיפוריה מצאתי סימוכין, מלבד לסיפורים שלה על טיר: לא תמונות, לא מסמכים, לא תעודות בעלות ואפילו לא איזכור בספרים שונים שעסקו בתל-אביב של טרם קום המדינה. כלום. לובה אליאב ז"ל היה היחיד שידע לומר לי "כן…אני זוכר שהיה מועדון כזה…אבל אני לא ממש זוכר פרטים. זה היה של סבא שלך מצד אמא? חבל, כי את המשפחה של אבא שלך אני דווקא זוכר". המקום כאילו נבלע באדמה.

מאז ש"חמדת אמהות" יצא לאור, לפני שבע שנים לערך, מגיעים אלי חדשות לבקרים כל מיני אנשים שיש בידם מידע כזה או אחר הקשור באירועים ההיסטוריים שעליהם מבוסס הרומן. אני תמיד שואלת אבל גם הם בדרך כלל לא יודעים דבר על טיר. בשנה האחרונה, שלושה כאלה הבטיחו לחפש במסמכים ישנים שבידיהם ובארכיונים כאלה או אחרים שהם קשורים אליהם. לא שמעתי מהם דבר.

עד המעטפה הזאת.

במעטפה היה גם פתק קטן, המודה לי על הפגישה ומתאר את המסמכים המצורפים. אין חתימה או שם על הפתק. אני יכולה רק להודות מכל לבי למי שטרח, מצא ושלח את ההוכחה היחידה שהסיפור של סבתא על טיר אכן נכון. נזכרתי שוב במשפט שאמר לי פעם מישהו: "שום דבר לא נעלם באמת. לפעמים הוא רק ממתין שיגלו אותו שוב."

מעודדת מהגילוי, ניגשתי לאחת הקופסאות הקבורות עמוק בתוך אחד מארונות הספרים בבית. ידעתי שהקופסא מכילה תמונות וכמה מסמכי זהות אישיים שנשארו לנו לאחר מותה של שושנה. בזמנו, רפרפנו בזריזות על-פני הצילומים ושמנו אותם בצד לימים שבהם יהיה לנו פנאי, שכמובן טרם נמצא. קיוויתי שאולי בכל זאת אמצא שם צילום של המועדון, או שפת הים, או משהו דומה לזה שממתין לשוב ולהתגלות. לא מצאתי. אבל בין הצילומים, נשר לכף ידי לפתע פתק קטן, מצהיב, כתוב בעפרון אדום. "שושנתי, אל דאגה. נתגבר על הכל. שמרי על ארנונה."


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד