פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע בשבת: פרשת ויגש – העוד אבי חי?


רגעים שנחרטים בזיכרון. כאלה שאנחנו יכולים לשחזר את התאריך, השעה, הריח, התאורה והתפאורה שלהם. ניקח אותם איתנו, נצחק או נבכה או נתרגש מהם שוב ושוב

העוד אבי חי? הוא שואל, ופורץ בבכי.

בין סירובה של רוזה פארקס לקום מהכסא, בדיוק השבוע לפני 59 שנים, לבין הפרדת נשים וגברים באוטובוסים בבית שמש, כשברקע חרדי זחוח-דעת מצהיר שלנו, החילוניים, אין שום סיכויי הישרדות במדינה הזאת; בין שלל גיבורי התרבות שאיבדנו לאחרונה – מקומיים וגלובליים כאחד; בין שלל השטויות, הטעויות והרוע כחול-לבן שאנחנו מפזרים לבין הטוב שאין שני לו המתגלה בנו כשאנו מתקנים לבבות באפריקה, מצילים נפשות בפיליפינים ומרפאים פצועים המגיעים מסוריה; בתוך כל אלה, תהיתי אם יש לנו כיום מעמדים שבעוד ארבעים וחמישים שנה, כאשר הם ילכו לעולמם, גם נכדינו ירגישו מדקרות של געגוע להבטחת התקווה שגיבורים אלה היו וידעו לצטט אותם כחלק מפס הקול של חייהם.

אני קוראת להם "רגעי אוסקר". משפט או מעמד שנחרטים בזכרון, כאלה שאנחנו יכולים לשחזר את התאריך, השעה, הריח, התאורה והתפאורה שלהם, גם אם אנחנו לא ממש זוכרים את הפרטים של כל מה שמסביב וגם אם אנחנו לא יודעים לצטט את המילים המדויקות את הרגע או הסצנה האלה, נזכור תמיד. ניקח אותם איתנו, נשתמש בהם בהקשרים שונים של החיים, נצחק או נבכה או נתרגש מהם שוב ושוב. רגעים כאלה מזדמנים לנו באירועים ממשיים, גדולים וקטנים, וגם על ידי יצירות אנושיות שונות, כמו ספרים וסרטים. יש כאלה שהשאירו לנו בזכרון רק משפט אחד. כך, למשל, למרות שלא בדיוק ברור לי למה זה בכלל נשאר לי בזכרון, אתמול, בעיצומה של תנומת צהריים מתוקה, ברקע הבהב לו שוב עוד אחד מסרטי הפעולה האינסופיים של הריסון פורד הבלתי מנוצח לנצח. אישי-שיחיה טוען שמתוך שינה מלמלתי "ליברטי 24 הוא עכשיו איירפורס 1". לו היה זה שון קונרי, בטח הייתי ממלמלת "בונד. ג'יימס בונד". יש יצירות שהשאירו לנו רגעים רבים כאלה, כמו המשפטים האלמוותיים שחיפשתי בכל סמטאות קזבלנקה: נגן את זה שוב, סם; תמיד תהיה לנו פריז; מכל הברים בעולם היא היתה צריכה להכנס דווקא לבר שלי! ועוד כמה. רוב בני גילי לעולם לא ישכחו את קולו הקר של גייבל אומר: למען האמת, יקירתי, זה ממש לא אכפת לי. עד כדי כך, שיש כאלה שלא השלימו עם כך שבזה זה נגמר, והם הלכו ויצרו כל מיני המשכים מגוחכים שבהם רט וסקרלט שוב מתאחדים. נו, באמת. ולחילופין, בכל מסעדה שבה המנות קטנות ומקושטות עד גיחוך, מתחשק לי לגשת לשף עם הצלחת ולומר לו בעיניים גדולות: בבקשה, אדוני, אני רוצה עוד…

ספר בראשית מלא בסצנות ומשפטים כאלה, והשבוע אינו שונה. אפשר רק לנסות לתאר את מגוון הרגשות שיוסף מתאפק מלהפגין ולהטיח בפני אחיו במשפטים קשים כשהוא רואה אותם. כאשר הוא סוף סוף מודה בפניהם מי הוא, המשפט הראשון שהוא אומר הופך למשפט כזה, שנצרב בתודעה והופך למיצג שאפשר לקשר ולהשתמש בו בהקשרים אינסופיים כמעט. אחרי מה שאחיו עוללו לו וכל מה שהתרחש כתוצאה, יוסף אינו יכול להתאפק עוד. געגועים של שנים, כמיהה שאינה תלויה בזמן ובמרחב אלא בפעימות לבו בלבד, צורך בסיסי וקדום שולח קרן נוכחות אל נפשו והוא מתפרץ-שואל: העוד אבי חי, ומתחיל לבכות.

כשהכל נראה שחור ונטוש, כשכל מה שנותר הם באר ובור של בדידות, בין אם אתה עמוק במרתף הכלא ובין אם אתה אדון הארץ, הכמיהה מלאת התקווה הזו, לזכות לראות שוב את מקור כוחנו, היא ה"ויהי אור" היחיד שנשאר.

למזלו, , אביו עוד חי, והפגישה המחודשת שלהם היא משהו, שיהפוך השבוע ובשבוע הבא לסיום הוליוודי מפואר של ספר בראשית. אל דאגה, גם ספר שמות מלא בפירוטכניקה שלא מביישת שום סט בעיר הסרטים. איזה כייף שתמיד יש למה לצפות, גם אם צופים בסרט הזה שוב ושוב.

כי כשאנחנו מוצאים משפט או סצנה שכאלה, כדאי להפכם לתחילתה של ידידות מופלאה.

אלה מאיתנו שיודעים לשזור בחייהם רגעי-אוסקר כאלה, שונים ומשונים ואישיים מאוד, הם ברי מזל. בכל פעם שנבקר בהם בזכרוננו, הם שוב מצחיקים, מרגשים ומעוררים דמעות. במשפט שהפך למשפט-מלווה שכזה, היטיב לבטא זאת המוזיקאי ג'רארד ווי:

יום אחד, חייך יחלפו אל מול פניך. וודא שהם יהיו ראויים לצפייה.

נ.ב. ועוד משהו: מי שקבע שבעיצומו של טקס סיום קורס חובשים קרביים, יש להשמיע באוזני הקהל הנרגש – חברים, בני דודים, אחים ואחיות, סבים ואבא ואמא – את קולו הדרמטי של יהורם גאון בשיר "בלדה לחובש", שייצא בבקשה בדחיפות המירבית לקורס ברכישת טעם טוב ורגישות. השיר הזה, בסיטואציה הזו, לא רק היה מיותר לגמרי – הוא עשה את הפעולה ההפוכה ממה שאותו מישהו חסר תבונה קיווה לו. לכל מה שזה מזכיר, אני דווקא ממש, אבל ממש, לא מתגעגעת.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד