כל אחד מאתנו, בשלבים אלה או אחרים, נושא נערה על גבו. אלה מאתנו היודעים להתחמם לאורם של רגעי חסד, יכולים להשאיר אותה על גדת הנהר ולהמשיך בדרך
זה לא קורה הרבה, ולפעמים אני עובדת קשה כדי להצליח להימנע מכך, אבל קורה שרגעים מהעבר חוזרים וצובטים אותי. רגעים של אובדן, של כאב. רגעי כעס, רגעי הפתעה מרה. רגעי אכזבה והתפכחות. רגעים שהייתי משנה או מוותרת עליהם לו יכולתי, ולחילופין רגעים שהייתי מוכנה לשלם הרבה כדי לחזור עליהם לו רק ניתן היה.
הרגעים האלה עולים ממעמקי הזיכרון, מסובבים כיווץ בבטן ומערפלים את העיניים. משהו שמישהו אמר. ריח או צבע שמזכירים. שיר. אלה "מתנות אילוף", או כמו שאמר השועל של הנסיך הקטן – דברים שמזכירים לנו. נכון שהשועל מתייחס לאסוציאציות שמחזירות אותנו לרגעים של חסד, מלאים באהבה ובחברות, אבל זה נכון בכל תחום.
לפעמים הם מפתיעים אותי פתאום, ללא התראה מוקדמת. לפעמים אני מבקרת ברגעים האלה בכוונה, חוזרת לכל פרט, מחפשת לגעת מחדש במה שהם הותירו בי. לכל אחד מאיתנו יש רגעים כאלה, בין אם הם צפים ועולים לזיכרון ובין אם אנו בוחרים לפתוח שוב ושוב את הצלקות, יודעים שנדמם ונדמע שוב אבל לא מצליחים להימנע מכך, כמו נרקומן שמחפש עוד מנת סם.
לפני כמה חודשים, חברה סיפרה לי סיפור מקסים. שני כמרים, אחד מבוגר ואחד צעיר, הלכו לאורך שביל ביער כשהם שקועים בשיחה ערה על האל וצפונות מעשיו. לפתע נגלה לפניהם נהר רחב, אותו היו חייבים לחצות כדי להמשיך בדרכם. על גדת הנהר עמדה נערה צעירה, כתונת דקיקה לגופה, והיא בוכייה. לשאלתם, ענתה – אני מבקשת להגיע לצד השני של הנהר, אבל המים מפחידים אותי, כי איני יודעת לשחות. פנה אליה הכומר המבוגר ואמר לה: עלי על גבי, נערתי, ואשא אותך לצד השני של הנהר. וכך היה. בצד השני של הנהר, ירדה הנערה מגבו של הכומר המבוגר, הודתה לשניהם והמשיכה בדרכה.
גם הכמרים המשיכו בדרכם. למרות ניסיונו של הכומר המבוגר להמשיך בשיחה עם הכומר הצעיר, זה רק שתק. אחרי כמה שעות הכומר הצעיר לא יכול היה להתאפק יותר, והוא פנה אל המבוגר: "אמור לי, אבי, איך יכולת לעשות זאת?!"
"למה אתה מתכוון?" השתומם המבוגר.
"אני לא מבין…", החל הצעיר לגמגם, "כלומר, הנערה הזו הייתה כמעט עירומה…ולא רק שדיברת איתה, אלא נגעת בה מקרוב כשלקחת אותה על גבך…אני יודע שרק רצית להציל אותה, אבל…בכל זאת, זה מנוגד לכל הנדרים שלנו! איך יכולת?!"
הכומר וענה: "זה לא היה כל כך קשה, בעיקר מפני שאני כבר מזמן השארתי אותה על גדת הנהר והמשכתי בדרכי. אבל אתה," הכומר המבוגר הביט בעיני הצעיר, "אתה עדיין נושא אותה על גבך."
בפרשת "שלח לך", רגעים של כעס ועלבון עולים אצל אלוהים בכבודו ובעצמו. הכעס הזה מתעורר כשאנחנו מפגינים חוסר אמון כלפי שני מרגלים אופטימיים, ומעדיפים להאמין לעשרת המרגלים שחוזרים מהארץ ומודיעים שכל יציאת מצרים הייתה טעות נוראית. כשאנחנו מתלוננים ובוכים שעדיף שנחזור למצרים, ויפה שעה אחת קודם, אלוהים נעלב עד עמקי נשמתו ומחליט שזהו, הוא טעה בבחירה והגיע הזמן לשנות אותה. את כל רגעי הכעס הקודמים שלו הוא מעלה בזכרונו, ואומר למשה – אתה יודע מה? הם לא שווים את זה, אני אחסל אותם ובמקומם אעשה אותך לגוי גדול. אחרי הכול, אתה מבני ישראל כך שאני לא מפר את הברית שלי עם אברהם, אבל הילדים האלה שלו בלתי נסבלים. אולי שלך יהיו יותר טובים.
אבל משה מסרב.
בדיאלוג מעניין, משה משתמש בתירוץ של מה יגידו השכנים. אחרי הכול, הרי כולם יודעים שאתה האלוהים של בני ישראל, הוצאת אותם ביד חזקה ממצרים, הובלת אותם במדבר, כולנו ראינו את עמוד הענן ועמוד העשן שלך, ולא הצלחת להביא אותם לארץ המובטחת?! הרי כולם יגידו – איזה מן אלוהים אתה?! יש כאן מסר יותר מסמוי לשמור בבקשה על פרופורציות.
ואז, אחרי שהניח את התשתית לספק, פונה משה ובתעוזה ומעט חוצפה מבקש מאלוהים: תהיה גדול יותר מזה…תנשום עמוק, תאסוף כוח – ותסלח. תמשיך הלאה. אני יודע שאתה זוכר את כל המקרים הקודמים שהעם הזה הראה עד כמה הוא קשה עורף, אני יודע שזה ממש מרגיז אותך ואפילו מכאיב, אחרי כל מה שעשית בשבילם. אני לא מבקש שתשכח או תתעלם, להיפך – תזכור, תישא את העוון והפשע הקשים האלה, ולמרות זאת – תזכור גם את רגעי החסד, ותסלח. תמשיך הלאה.
ואלוהים סולח וממשיך הלאה.
הסליחה אינה נטולת מחיר, ואפילו מחיר כבד. בני דור המדבר אינם זוכים להגיע לארץ המובטחת. המרגלים ודורם ימותו ופגריהם ייאכלו במדבר, כולם מלבד כלב בן יפונה ויהושע בן נון שדיברו בשבח הארץ.
אבל זוהי סליחה. ללמדנו, שסליחה אינה שווה לשכחה, אינה מוחקת ואינה מבטלת הכול ואינה מאפסת חשבונות, להיפך: היא קשה והיא מרה והיא יקרה והיא בהחלט יכולה להיות מלווה בעונש מר, אבל היא קיימת, והיא זו שמאפשרת להמשיך בדרך ומותירה תקווה לעתיד. עתיד שצריך לעבוד קשה כדי להשיגו ולהיות ראויים לו, אבל עתיד. סליחה של המשכיות. לאחרים, לעצמנו. של היכולת להגיד – אוקי, עשו לי או עשיתי משהו לא מקובל, אני מודה בזה ומקבל על זה אחריות ועכשיו אני ממשיך הלאה, כי אני לא אתן לזה לנהל את חיי.
כל אחד מאתנו, בשלבים אלה או אחרים, נושא נערה על גבו. אלה מאתנו היודעים להתחמם לאורם של רגעי חסד וסליחה, יכולים להשאיר אותה על גדת הנהר – ולהמשיך בדרך אל הארץ המובטחת.
שבת שלום,
ליאת
