top of page
פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

על חגי תשרי


קטע קצר מתוך רומן בכתיבה

יום הכיפורים. יום שבו השקט מופנם, מאפשר דיון פנימי ומעורר זיכרון וחשיבה לעתיד. יום שבו נאה לקרוא ולהכיר מחשבות של אחרים. לאלה מכם המבקשים לעשות כן, מצורף טקסט הקשור בתקופה זו של השנה, מתוך רומן בכתיבה. שירה, הגיבורה, כותבת לאיתמר, אהוב עלום, על חגי תשרי שלה.

אני הייתי הראשונה שהפסיקה לברך אותך.

זה לא עניין של מה בכך למי שרגילה לשלוח ברכות לכל מי שהיא אוהבת, בכל הזדמנות, מגיל מאד צעיר.

החשובות ביותר היו ברכות לימי הולדת ולראש השנה.

את כרטיסי הברכה לראש השנה היינו מתחילות לחפש כבר בחופש הגדול. לקראת סוף הקיץ, כשאוויר הבוקר היה נעשה קריר ובשולי הדרך נשאו ראש החצבים, היינו מבקרות כמעט מדי יום בחנות מכשירי הכתיבה של משה.

החנות של משה עמדה דחוקה בין המכולת של אברהם לבין הקצבייה הסגורה של אדון ניסו.

הקצבייה של אדון ניסו נראתה כמו לוח מודעות דהוי. על חלונותיו הקדמיים עוד היו דבוקים דפים מצהיבים, מתקלפים, ששרדו את עונות הזמן והכריזו בכתב שהשמש צרבה על מבצעים לחג שעבר לפני שנים. סביבם היה תלוי שלל פתקאות צבעוניות של בנות טיפש-עשרה שהציעו שירותי בייביסיטר לצד פרסומות לשיעורים פרטיים שהתנופפו מבדל הסלוטייפ שהחזיק אותם במקום. הניירת הזו היתה העדות היחידה לכך שפעם היו פה חיים תוססים שנעלמו מאחורי שתי שלשלאות הברזל הכבדות והגסות שהיו מחוזקות היטב סביב סורגי הדלתות, סגורות במנעולים כפולים.

את הקצבייה הסגורה היינו עוקפות בצעדים זריזים, משתדלות להתעלם ולעבור על פניה כמה שיותר מהר. ידענו שאם נתעכב, תצא משם יד נעלמה ותמשוך בשערות ראשינו, תגרור אותנו אל המאזניים ואז – רק אלוהים לבדו יודע מה יקרה. היטב זכרנו את הסערה השכונתית שקמה אחרי שבוקר אחד, לפני שנים, בהתקף של טירוף, הרג אדון ניסו את אשתו, כרת את ראשה, הכניס את הראש המדמם לשקית ורץ אתה עד לקצבייה שלו, שם הניח את השקית על המאזניים לשקילה. בואו ראו, יהודים אומללים, זעק אדון ניסו במרוצתו, בואו ראו כמה שוקל הראש הבוגדני! כמה קל הוא ראשה של הזונה! גם הידיים האוסרות שתפסו בו לא הצליחו להשתיק את זעקותיו, שהוסיפו להדהד ברחובות השקטים והירוקים עוד זמן רב. אדון ניסו האומלל בילה את שארית ימיו בבית המשוגעים, כך אמרה לנו אמא, וילדיו נעלמו עוד באותו ערב מהשכונה. את הקצבייה סגרו בשרשרות נעולות במנעולים גדולים, ומכיוון שכשלקחו אותו משם השוטרים, איש לא ידע לומר מה ארע לשקית ולתכולתה, לא היה ספק בלבנו שהראש עדיין נמצא שם, מאחורי הדלתות, מחפש דרך להתאחד שוב עם גופו. בתחילה עוד הגיעו כמה קונים פוטנציאליים לדרוש בתנאי רכישת הקצבייה, אך כשנתגלה להם הסיפור במלוא הדרו המזוויע הם תמיד נעלמו. הקצבייה עמדה בשיממונה, אבל כולנו, כל ילדי השכונה, ידענו לשמוע את בכי התמרורים של הראש הכרות של אשתו של אדון ניסו בוקע מסדקי הדלתות בלילות. לא התקרבנו לשם.

אל חנות מכשירי הכתיבה של משה, לעומת זאת, נכנסנו בלי היסוס. כמה אהבנו את החנות הזאת! היינו נכנסות לחנות ושואפות מלוא-הריאות את ריח אבק הספרים, המחברות, העפרונות המחודדים, המחקים והדיו. כבר בכניסה היינו מתמלאות תחושה של ציפייה לעולם גדוש באפשרויות פתוחות ומרגשות של ידע והבנה שימלאו את הדפים. יכולנו לחוש את המילים והשרטוטים שחבויים בקצוות כלי הכתיבה, את קרירות הסרגלים שיבטיחו קווים ישרים, את מתח המחוגים שיתעגלו לפי רדיוס מכוון היטב, ולשמוע את ההרפתקאות שעדיין צריכות להיכתב.

אבל השיא הגיע דווקא בחופש הגדול, ממש לקראת סופו. ערימות העפרונות הצבעוניים, המחקים הריחניים וסרטי הקישוט שליד הקופה היו נדחקים אל הרצפה שמתחת למדף התחתון בחנות, וכל המשטח היה מתמלא קופסאות-קופסאות ארוכות מלאות ב"שנות-טובות", הכינוי שמשה עצמו הדביק לשלל כרטיסי הברכה לשנה החדשה שהוא הציע בחנותו.

ואילו שנות-טובות היו שם! כרטיסים בכל צבע, גודל וצורה שיכולת לחלום עליהם. כרטיסים מאוירים וכרטיסים עם צילומים, כרטיסים עם יונים וכרטיסים עם חיילים, כרטיסים עם שבעת המינים וכרטיסים עם שופרות, כרטיסים עם ירושלים עיר הקודש וכרטיסים עם תפוחים ודבש. ילדים טובים בסנדלים וכובעי טמבל שידיהם מלאות ב"תנובת המולדת" חייכו על-גבי כרטיסים. חלק גדול מהכרטיסים היו מקושטים בנצנצים של זהב וכסף, והיו אפילו כרטיסים מתוחכמים יותר, כאלה שכשפתחת אותם קפץ לקראתך קרקס שלם. ותמיד, בכל שנה, משה היה מקבל את פנינו במשפט: בואו תראו איזה שנות-טובות קיבלתי השנה, משהו דה-לוקס! שירה, את תאהבי את אלה! עם כרטיסים כאלה, בטוח שתהיה שנה טובה, היה קורץ, ומיד התמלאנו בביטחון שהשנה תהיה באמת טובה.

במדף נפרד, סמוך, עמדו כל החומרים שילד יכול לבקש כדי ליצור כרטיסי ברכה לראש השנה, עבודת-יד עצמית. ניירות צבעוניים, דבק, צבעים, מספריים, שקיות קטנות של נצנצים צבעוניים, עפרונות. רבים מאתנו טרחו להכין את כרטיסי הברכה בעצמם – יוצרים צורות שונות עבור חברים שונים, בוררים מילים ונצנוצי צבע ולב. המדף הזה היה מוקד משיכה לילדים כמו יואב, ולא רק לקראת ראש השנה. המתנה הראשונה שקיבלתי ממנו היתה כרטיס ברכה תוצרת עצמית. כשפתחתי את המעטפה, הדבר הראשון שהבחנתי בו היה עדינות התנועה. הורד הצהוב היה מאויר בקפידה כל כך עדינה על הדף, שיכולתי לחוש בריחו, רכות כותרתו, חדות קוציו וקשיות גבעולו. לידו, באותיות מצוירות שאין בהן חנופה, היה כתוב: אשרי האיש האוהב פרח אחד ויחיד.

מיד בשבוע הראשון ללימודים, התחלנו לחלק את כרטיסי הברכה. עיניים היו מציצות לצדדים, מי כבר נתן למי, ממי קיבלנו כבר, למי עוד צריך לתת, מי לא חילק. מי קנה ולמה קנה דווקא את הברכה הזו, ומי טרח ועשה לבד, ואם כבר הכין בעצמו – האומנם השקיע. מחביאות אכזבת ילדים תמימה אם מישהו מסוים חילק את כרטיסיו ואנו לא נכללנו ברשימתו, חולמות על ההתרגשות שתהיה בהמשך השנה אם מישהו מסוים דווקא כן נתן כרטיס ברכה.

אני שולח לך ברכה לשנה החדשה, שירה שלי. זר ורדים צהובים, לשמחת לבך. שיתגשם כל מה שאת מבקשת, יפהפייה!

ליד המילים ששלחת במייל, צרפת תצלום של ורדים צהובים, באדיבות הדוד-היודע-כול, גוגל.

פרחים וירטואליים. אין צורך להשקות.

קצת אחרי ראש השנה, משאת לבנו היה דגל מהודר ונוצץ ועליו מתנוסס תפוח מושלם כתפוחה של שלגיה. את הדגל הזה התחלנו להכין מיד אחרי שנרגענו ממהומת השנות-טובות. בכל שנה ביקשנו דגל אחר: פעם יצאה נפשנו אל דגל מעוטר זהבים, שעליו מתנוססת דמותו של צנחן כשברקע הכותל, אריה משני צדדיו והכותרת "שישו ושמחו בשמחת תורה" מרוחה בחצי עיגול לכל רוחבו. בפעם אחרת בחרנו בדגל עליז שעליו ילדים רוקדים הורה, אוחזים בספר תורה, תפוזים, פרחים ודגלי ישראל והכותרת "גילו ורננו בחג התורה" לרגליהם. שנה אחת בחרנו בדגל ובו דמויות תנ"כיות לרוב, משה רבנו בזקן ארוך ולוחות הברית בידיו ולצדו מרים מרקדת עם תוף, אהרון הכהן ויהושע בן נון בפינות והכותרת "כי מציון תצא תורה" בראשו. יהא אשר יהא הדגל בו בחרנו, דבר אחד משותף היה לכל הדגלים כולם: קצה המוט שלהם היה מחודד דיו כדי להחזיק את התפוח האדום מבלי שזה ייפול באחת ההקפות.

מועד אחר שזכה לתשומת לב מיוחדת היה י"א באדר. משנכנס אדר מרבין בשמחה, היתה המורה מקפידה להגיד לנו ביום הראשון של החודש המדובר, ומתחילה לחלק הוראות: פתחו מחברת חגים, וצרו שער לחודש אדר. השער הזה צריך להיות עליז במיוחד, אחרי הכל זהו החודש בו נחגוג את פורים, כדאי שתקשטו אותו במסכות, רעשנים, ציור של אזני המן. אחרי שתסיימו את השער, הפכו דף וציינו בו את המועד הראשון של חודש אדר: י"א באדר, יום נפילת תל-חי. בדף הזה, המשיכה המורה, תציירו את האריה השואג ותכתבו את משפט הגבורה החשוב ביותר שלנו, "טוב למות בעד ארצנו". היא המשיכה והסבירה את משמעות היום, דיברה ארוכות על גבורתו של טרומפלדור, על הלוחם הגידם, על המסירות למולדת האהובה ופצחה בדיון ארוך על הערכים שאנו לומדים ממאורעות תל-חי. אם היתה סתירה כלשהי בעיניה בין "מרבין בשמחה" לבין "טוב למות", היא לא התייחסה אליה. גם אנחנו לא.

פעם בשבוע, בכל יום שישי, אבא היה אוסף אותנו מבית הספר ויום הלימודים היה מסתיים במכולת של אברהם, שהתהדרה בשלט "מעדנייה" למרות שתכולתה לא היתה שונה מזו של המכולות האחרות בשכונה. הדבר היחיד שהיה שונה בה היה אברהם עצמו. איש גדול ממדים, רחב כפיים, אדיר שפם ורועם כטרומבון, אברהם היה כמו לב ענק פועם. הוא היה שומר עבורנו את הלחמניות הכי טריות, וכשאבא היה מופיע בפתח, רונה אוחזת בכף ידו האחת ואני מדלגת מאחריהם, אברהם כבר היה אץ-רץ לבצוע, למרוח ולהעמיס כל לחמנייה בכל טוב הארץ. "כריך עשוי כהלכה, טעים וחמים לכל אחד מהצוקרמנים!" היה מכריז בצחוק, מגלגל ח' וע' מרוקאיים עסיסיים על לשונו. כל ניסיונותיו ללמד את רונה ואותי לדבר במבטא מעורר התיאבון הזה, כשלו.

"עזבו, בנות," אבא היה צוחק ומאיץ בנו לוותר פעם אחר פעם. "מבטא מרוקאי לא לומדים, עם מבטא מרוקאי נולדים. תצטרכו להסתפק במבטא האשכנזי שלכן."

"לא נורא," אברהם היה מנחם אותנו ומתנצל. "אני לעולם לא אוכל דג מתוק, וגם לא אבין את מי שמסוגל לאכול דג מתוק, אבל יגידו מה שיגידו על האוכל האשכנזי, אף אחד אצלנו לא יודע לעשות ריבות או קומפוט כמו של סבתא רבקה שלכן! אז ביחד, זה בסדר. קצת מזה וקצת מזה," ובנימת צחוק מבודחת היה מסיים את השיחה ומושיט לאבא בקבוק בירה ולכל אחת מאתנו ארטיק שוקולד-בננה. "ככה," היה שב וצוחק. "כמו הארטיק הזה. קצת מזה וקצת מזה, ביחד זה טעים. העיקר, כולנו יהודים."

"צודק במאה אחוז," היה אומר אבא, פיו מלא כריך-עשוי-כהלכה ועיניו נוצצות. וכשבקבוקי הבירה שאברהם פתח לעצמו ולאבא היו נוקשים זה בזה בברכת "לחיים", אבא היה שב ומדגיש. "כולנו יהודים."

***

למהדרים במצווה, קטע נוסף מתוך הרומן תוכלו למצוא באתר "המגירה" של הוצאת כנרת, בקטגוריה "חדשות" – "מהמגירה של המגירה: לטרוף שרימפס" –

http://www.hamegera.co.il/%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%95%d7%aa/%d7%9c%d7%99%d7%90%d7%aa-%d7%91%d7%9f-%d7%93%d7%95%d7%93-2/

המשך יבוא…


bottom of page