הכעס הוא עוד אחד ממכלול הרגשות האנושיים. כמו עצב, אהבה ושמחה. מי שמוותר לחלוטין על כעס בחייו, בהכרח מעמעם את יכולתו הרגשית. זה מאפשר שליטה. זה גם מוביל לנכות רגשית
"אני אף פעם לא כועס על אנשים," הצהיר בגאווה איש אחד. "אני גם לא יכול לסבול את המחשבה שמישהו כועס עלי, זה גורם לי לכאב פיסי ממש. אצלי – אין כעס בחיים. ויתרתי עליו!"
הוא לא היחיד. כבר שמעתי הצהרות דומות מלא מעט אנשים. גם כמה מהפילוסופים הגדולים התייחסו לכך. קהלת אמר שהכעס הוא נחלת הכסילים. הרמב"ם הרחיק לכת ואמר שהכעס הוא דבר רע מאד שיש להתרחק ממנו, אבל אפשר להשתמש במצג של כעס: כלומר, אפשר "לעשות את עצמנו" כועסים על מישהו, אבל רק בתנאי שלא באמת כועסים.
שפינוזה דיבר על כך שכמעט תמיד, אנו בסופו של דבר סולחים למי שאנחנו כועסים עליו, לכן חבל לבזבז אנרגיה על משהו שממילא יחלוף. טיעון תמוה בעיני, אם חושבים עליו בהקשר של כל כך הרבה רגשות אחרים שלנו. אהבה, למשל. רוב האהבות נגמרות באכזבה, או סתם נגמרות. קשה לי להאמין שיש הרבה אנשים שיעדיפו לוותר על האהבה רק מכיוון שהיא ממילא תיגמר יום אחד.
מארק טוויין טען שכעס הוא חומצה שאוכלת אותנו מבפנים. בתרבות האינואיטית, לכעס אין לגיטימיות, אבל באופן לא מפתיע אין לגיטימיות גם לביטויי רגש אחרים. נראה שרוב הבון-טון הפילוסופי אומר שלכעוס זה להעניש את עצמנו על טיפשותם של אחרים.
אולי, אבל יש גם כאלה שחושבים אחרת. אריסטו, למשל. לטענתו, היכולת לכעוס היא לא פחות מביטוי של חירות: "חסרונה של תכונה זו… הריהי גנאי לאדם, שאנשים אשר אינם כועסים בשל מה שמן הראוי לרגוז עליו, רואים אותם כטיפשים. וגם את אלה שאינם כועסים באופן הנכון או אינם כועסים על אנשים שמן הראוי לכעוס עליהם. שאיש כזה נראה כאילו אינו חש ואינו מצטער כלל; ומאחר שאיננו כועס, חזקה עליו שאף לא יתגונן; ולסבול עלבונות בלי להגיב, ולהעלים עין שעה שנעלבים ידידים, תכונה של עבד היא."
עבד של מה בדיוק?
הפחד הנורא הזה מהכעס נובע מפחדים אחרים. אנחנו מפחדים שאם יכעסו עלינו, או לחילופין – אם אנחנו נכעס על אחרים, לא יאהבו אותנו וינטשו אותנו. אנחנו מפחדים לאבד שליטה. כעס עלול להוביל למעשים קיצוניים, ששום חברה אינה מעוניינת בהם. אבל הפחד מאובדן בכלל ומאובדן השליטה בפרט גם גורם לכך שאנשים נשארים באותו מקום מוכר, מפחדים לצאת מהמרחב הבטוח ולהסתכן כי אולי זה לא יצליח, או יכאיב, או חלילה יעורר כעס. אז אנחנו עסוקים ברצייה חברתית ומשכנעים את עצמנו שזה מה שאנחנו באמת רוצים. בסופו של דבר, אף אחד לא אוהב שכועסים עליו, אף אחד לא מחפש בכוח לכעוס על אחרים. אבל גם אם אנחנו יודעים לשלוט בעצמנו מספיק כדי שהכעס לא ינהל אותנו, עדיין קשה מאד להשתלט על אחד הגורמים המלווים את הכעס, גורם שברוב המקרים, אנחנו לא נבחר לשהות בו: הכאב. כי כל כעס נובע מהעובדה שבאיזשהו מקום, הכאיבו לנו. לפעמים מאד.
הכעס הוא בסך הכול עוד אחד ממכלול הרגשות האנושיים. כמו עצב, כמו אהבה, כמו שמחה. מי שמוותר לחלוטין על כעס בחייו, בהכרח מעמעם את יכולתו הרגשית. זה בהחלט מאפשר שליטה. זה גם מוביל לנכות רגשית.
נשארת השאלה, למה התכוון אריסטו כשאמר שצריך "לכעוס באופן הנכון". זו כבר שאלה אתית, לא רגשית. דבר אחד אני יודעת: כמו האהבה, גם את הכעס צריך להעניק רק לאלה הראויים לכך.
ואם טעינו, והענקנו אותם למי שאינו ראוי, אפשר גם לכעוס על עצמנו, ובלבד שבשלב מסוים נתנער, "נשאיר את הנערה על גדת הנהר" (ראו "רגע לפני שבת: שלח לך") – ונמשיך בדרכנו.
בפרשת השבוע, "חוקת", אלוהים לא מפחד לכעוס. להיפך. אוהו, כמה שהוא כועס. וכשאלוהים כועס, מי ישמור אותנו מזעמו.
תמיד תהיתי אם העונש שקיבל משה, שלא נכנס לארץ המובטחת, היה עונש שביטא כעס "באופן הנכון". אולי בגלל זה הפרשה מתחילה במצוות הפרה האדומה, המוגדרת כעל-הגיונית, ללא הסבר רציונלי – כדי ללמד אותנו, שלא כל דבר ניתן להסביר. די אם נחשוב על כל הפעמים שבהם נמנעה מאתנו הכניסה לארץ מובטחת, אותה ארץ שהלכנו אליה ארבעים שנה במדבר, שויתרנו עבורה על כל כך הרבה, שכמהנו אליה, נשאנו אליה עיניים, אנחנו כבר יכולים לטעום אותה – ואז היא נחסמת בפני עינינו הכלות, מבלי יכולת לגעת, מבלי הזכות להגיע.
אבל את הדרך, על כל הקשיים והיופי שהיא עצמה מעניקה לנו, עשינו.
גם אם לא הגענו לאן שחשבנו.
איתקה.
לפעמים אנחנו צריכים להיות משה כדי להיות ראויים לכעסו של האל.
למרות אהבתי לסיפור על האיש הירוק, לא הייתי רוצה לחיות את חיי בסביבה נטולת כל קשת הצבעים של הרגשות האנושיים. כולל כעס.
שבת שלום,
ליאת
