פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

סיפורים והעיר הגדולה


האמריקאים אוהבים לדבר. הם מסוגלים לספר את הדברים הכי אינטימיים שלהם זה לזה באמצע הרחוב. הרגשתי קצת כמו קרי ברדשאו מ"סקס והעיר הגדולה" כשעמדתי בתור לקפה בסטארבקס, במיוחד כשבזמן ההקשבה כבר התאמצתי לזכור את מה שאני שומעת כדי לכתוב על זה. הרבה שיחות התנהלו סביבי, חלקן מרתקות יותר וחלקן מרתקות פחות. אני חושבת שמה שמשך אותי להקשיב לשיחה המסוימת הזו, היה המבט העצוב שהיה בעיניה של הדוברת. האשה שעמדה מאחורי דיברה בקול שלא יכולתי להתחמק ממנו, למרות שהרגשתי שאני חודרת לעולם שאינו שייך לי. גם הקול שלה היה עצוב מאד. התור שהשתרך נמשך מספיק זמן כדי שאשמע למה, כשהיא דיברה עם חברתה.

"אתמול חלמתי עליו שוב. הוא בא לקחת אותי. אני לא מצליחה להשתחרר מזה."

"אני מתארת לי. העוצמה שהיתה ביניכם, לפחות לפי מה שסיפרת לי, היא דבר נדיר, זה לא משהו שמשתחררים ממנו בקלות," אמרה חברתה בטון אוהד.

"אחר כך חלמתי שפלשתי לבית שלו. הבית היה ריק, הסתובבתי וחיטטתי במגירות, במדפים, בארונות, מחפשת לראות אם יש איזשהו סימן, שארית ממני. זה היה מוזר, כי הכל היה ריק. כאילו שאף אחד לא גר בבית. אני זוכרת שזה הפתיע אותי, הריקנות הזאת. כאילו שכשהוא לא אתי, אין לו כלום. לא באמת. ואז, פתאום, הם עמדו בדלת, וראיתי שהוא מבוהל מזה שאני שם והיא עומדת לצעוק. זה השלב שבו התעוררתי…"

"מזל"

"כן, זה היה מפחיד…"

היא שתקה רגע, ואז נאנחה. היה משהו כבוי בקולה.

"שמעתי שהוא החליף מקום עבודה…עכשיו הוא עובד בחברה הכושלת הזאת שסיפרתי לך עליה פעם, זה ממש הכניס אותי להלם…"

"איך את יודעת? הוא סיפר לך?" החברה שלה נשמעה כמו משתתפת בצערה.

"מה פתאום, כבר הרבה זמן שאין בינינו שום קשר, למרות שהוא הבטיח לספר לי כל מה שעובר עליו. אם בני הזוג שלנו היו יודעים איזה סוד אנחנו מסתירים, הם היו מתפוצצים."

לא הבנתי איך מסתירים סוד כשמדברים עליו בפני בית קפה שלם, אבל לה זה כנראה לא הפריע. היא המשיכה.

"איך הוא בחר להתחבר דווקא למקום המזעזע הזה, זה לא מסתדר לי עם מה שאני חושבת עליו…"

"זה בטח לא יחזיק מעמד," לחברה שלה עדיין היה טון של משתתפת-בצער.

"לא נראה לי…הוא כבר ימצא תירוץ למה זה נפלא (המילה AWESOME שהאמריקאים כל כך אוהבים להדביק לכל שטות התנגנה ארוכות בפיה) אמרתי לעצמי שיש רק שתי אפשרויות. או שהוא לא באמת מי שחשבתי שהוא, שהדמות שיצרתי בדמיוני לא באמת קיימת, או שבכל מה שקשור לבחירות בקשר עם אנשים, הוא מאלה שעושים טעויות, ועקשנים מספיק כדי לא להודות בהן. אני כמובן מעדיפה לחשוב שהאפשרות השניה היא הנכונה."

"למה?" כמעט שאלתי את אותה השאלה יחד עם החברה שלה. מזל שהתאפקתי, אבל כבר לא ממש שמתי לב למקום שלי בתור. הייתי מרותקת.

באופן מפתיע, הקול שלה התמלא באנרגיה שהיתה כמעט שמחה. העזתי להעיף בה מבט סמוי. גם העיניים שלה נצצו פתאום. "כי אם הוא סתם עושה טעויות, זה בסדר, בגדול הוא עדיין מי שחשבתי שהוא, ואני ממש רוצה להאמין בזה, גם אם זו רק פנטזיה. זה נותן לי תקווה. אחרת, מה הטעם?" בשלב הזה, כבר לא יכולתי להתאפק, וחייכתי. היא חייכה אלי בחזרה כאילו מבינה שאני מבינה.

כי לכל אחד מאתנו יש חלומות. חלקם משתנים עם הגיל, עם המקום שאנחנו נמצאים בו בחיינו, עם המציאות. חלקם מתגשמים (לשמחתנו או לצערנו), לחלקם אין סיכוי להתקרב אפילו להתחלה של הגשמה. אבל אנחנו נאחזים בהם, כי הם נותנים לנו תקווה. התקווה הזאת היא סוג של קסם, כוח מניע שמאפשר לנו לאסוף אנרגיה ולחתור להתקדם, לשנות, לצמוח. אם אין לנו אפילו חלום אחד, אם חלומות משמעותיים שיש לנו מתרסקים, נשאר אחריהם רק עצב במקרה הטוב, והרס במקרה הרע. היה לי על זה ויכוח גדול השבוע עם אשה מצליחה מאד, שהתעקשה שהחלומות של הצעירים צריכים להיות פרקטיים ולהתאים לצרכים של החברה, ולא להיות כאלה שנובעים – ובכן, בראש ובראשונה, מהעובדה שזה החלום הפרטי שלהם.

האשה שמאחורי הבינה את זה. היא בחרה בקסם שבחלום שלה.

"שלום, מה תרצי להזמין היום?" קולה של המוכרת קטע את חוט ההקשבה שלי. תורי הגיע. "אני רוצה קפה חזק, אבל תוסיפו לו זריקת וניל," אמרתי אחרי שחשבתי דקה, "שיהיה לי מתוק."

"קפה חזק עם וניל, שיהיה לך מתוק, כבר מגיע," המוכרת חייכה חיוך גדול והוסיפה, "ושיהיה לך גם יום קסום!"


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד