פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

נגד כל הסיכויים/ סיפור קצר


זה לא יכול להיות.

תחושת הבחילה והפחד חנקו את גרונה. היא נשמה עמוק, מנסה להאבק בגלי הבכי שהחלו להציף את בטנה ולעלות לכיוון עיניה. זה פשוט לא יכול להיות.

"זו הדרך הבטוחה ביותר," הבטיח לה בזמנו הרופא. "קושרים, וזהו. הסיכוי שתכנסי להריון יהיה כמעט אפסי."

חמש עשרה שנה אחרי, שני הפסים על המקלון היו חדים כמו התער שחתך את בטנה, לא מותירים מקום לספק.

בהתחלה, כשהמחזור שלה שהיה תמיד כמו שעון שוויצרי אחר פתאום, חגגה. סוף כל סוף, חשבה. זו המתנה שאני מקבלת ליום הולדת כמעט-חמישים. הדימומים המעצבנים והמיותרים האלה ייפסקו. אחרי כל כך הרבה שנים, באמת שהגיע הזמן. כבר חשבה איך תזרוק בתנועה הפגנתית ומלאת חשיבות את כל הטמפונים והתחבושות. זה גם יהיה חסכון כספי, גיחכה לעצמה.

"ברוכה הבאה למועדון," צחקו חברותיה. "כבר חשבנו שתהיי פוריה עד מאה ועשרים." כל אחת מהן סיפרה מתי היא עצמה החלה את גיל המעבר. לכל אחת היו תופעות לוואי נוספות, זו עם גלי חום, ההיא עם כאבי ראש, השלישית חווה מצבי רוח כאלה שבעלה כבר זועק הצילו, צחקו. "לא, אין לי שום תופעת לוואי נוספת," נאנחה בהקלה."המחזור פשוט לא הגיע וזהו. אולי התופעות הנוספות עוד יגיעו."

תופעה נוספת הגיעה, ועוד איך. השמחה נמשכה בדיוק שמונה ימים. ביום השמיני, נתקפה בחילה מזעזעת. אף פעם לא היו לה בחילות, חוץ משלוש פעמים בדיוק. ביום השמיני לאיחור במחזור של כל אחד מההריונות שלה. אז, הבחילה היתה סימן לברכה. הפעם, הבחילה היא סימן לפניקה. עוד באותו יום ניגשה לבית המרקחת ורכשה את ערכת הבדיקה הביתית. למרות שהיתה לבד בבית, נעלה את דלת הכניסה, כיבתה את כל האורות, ניתקה את הטלפון וסגרה את עצמה היטב באמבטיה, מניחה על העולם שלשלאות כבדות שיבטיחו שהוא יינעל בחוץ בלי שום אפשרות להחדיר אפילו קרן אור קטנה אל האפלה שמילאה אותה. דקות ארוכות נדרשו לה כדי להתגבר על הרעד בידיים ולפתוח את האריזה, להתגבר על הרעד ברגליים ולהשתין על המקלון.

יחד עם הפסים הגיעו גלי ההקאות, רעד בלתי נשלט וכאב ראש כל כך מפוצץ, שהיא לא יכלה לפקוח את עיניה.

התיישבה על הרצפה ובכתה את עצמה לדעת. בכתה על האובדן, הפספוס הנורא, כאב הגעגוע. על הדממה החותכת של האפלה. על הזעם.

על הפחד. לילד הזה אסור להיוולד.

זה לא ילד, דיברה אל עצמה. לקחה נשימות עמוקות, מנסה להרגע. עוד מעט בעלה יגיע הביתה ולא יבין מה קרה. היא חייבת לאסוף את עצמה, להיות חזקה, לא לחשוף את המתחולל בה. איכשהו פתחה את דלת האמבטיה, זחלה למיטה, נכנסה מתחת לשמיכות וניסתה לעצור את השיניים הנוקשות. במקום להרגע, עלו בה ביעותים.

היא מוקפת דשא ירוק, אוויר רך מלטף את שערה כשעיניה מתמקדות בפניו של התינוק העגלגל, המתוק והריחני כל כך, נח בזרועותיה. היא רואה אותו, את פרטי פניו, גופו, תנועותיו. שיערו זהוב ורך כמשי, כמו השיער של אביו. גם העיניים עיני אביו, כחולות ועמוקות כמו ים, והן פקוחות וחוקרות את פניה. לחייו רכות, גומת חן קטנה מתעגלת בהן כשהוא מחייך. ידיים שמנמנות מושטות אליה בבטחון, והיא חובקת אותו אל כתפה, הוא מניח ראש מלא אמון ונרדם בזרועותיה. לפתע הפך לפעוט קל רגליים, ניצב לצדה ומושיט לה ורד צהוב. חיוך שובב ממיס את ליבה והיא רואה שזה החיוך המוכר, המכאיב כל כך, של אביו. חיוך שכישף אותה, הרקיד אותה אל מחוזות שלא ידעה שהם חסרים לה ואז נעלם ברגע, מרסק אותה אל תהום מלאת שאלות וכאב. הפעוט מדדה לעבר עלים שמתנופפים ברוח, צחוקו המתגלגל מוכיח שהוא מגלה את רזי העולם והוא רץ ומראה לה נמלה קטנה המטפסת בעקשנות על ידו הקטנה. אתה לעולם לא תיעלם לי, עולות בה המילים והיא חובקת אותו אל ליבה, מפחדת שזה בדיוק מה שהוא יעשה. לעולם לא תברח ממני בלי להביט לאחור, היא ממלמלת. ואני לעולם לא אתן לך לוותר על הלב שלך. אתה תהיה דומה לי, לא לאביך, היא חושבת, מסיטה ברכות תלתל מעל מצחו הקטן. רק לא לאביך, היא חושבת שוב. דמעותיה על לחייו הן מצע לנשיקותיה. היא אוהבת את הילד הזה כמו שלא אהבה אף ילד מעולם. זו אהבה עצובה. אהבה שמקורה בחטא.

אסור לה לחשוב כך. זה לא ילד, היא מתעקשת עם עצמה מתוך הזיה, ספק ערה, ספק ישנה. כרגע זה לא יותר מגוש קטן ועקשן שנתפס בטעות ברחמה, תזכורת מלגלגת לאפשרויות שנרמסו, גוש שהיא חייבת לעקור ולהשמיד לפני שהוא יתחיל לשלוח אליה דרישות ורגשי אשם. הפעוט מסתובב ונגוז, נשטף ונעלם בגשם.

"מה קורה, יפתי?" קולו המודאג של בעלה מטלטל אותה, ידו נרטבת מהזיעה שעל מצחה, או שמא מהדמעות. היא פוקחת עיניים בקושי, מתבוננת עמוק בעיניו הכהות, הטובות, כמעט טובות מדי. העיניים האלה שכל כך אהבה, שכל כך בגדה בהן. ידה נתפסת בשערו, שלמרות שהחל להכסיף בצדעיים הוא עדיין שחור כמו האפלה שמקיפה אותה. העיניים האלה, השיער הזה, הפכו להיות תמרור אזהרה זועק.

"מיגרנה קשה," קולה לוחש. ראשה כבד כסלע על הכרית. ריחו המתוק של תה מגיע לנחיריה, והיא שואפת פנימה את הניחוח, נותנת לו לחדור לכל אחד מתאי גופה. החדר חשוך וריק. אני חייבת להיות חזקה, חייבת להיות חזקה, היא ממלמלת לעצמה, נלחמת בגלי הבחילה שעולים בה כשהיא מבינה באימה שלראשונה בחייה, היא לגמרי לבד. גלי קור של בדידות מכים בה. אחרי הכל, היא לא יכולה לפנות אליו. ההיעלמות שלו כל כך חותכת, כל כך מוחלטת, שהוא לא הותיר שום אפשרות לקשר או לנחמה, אפילו לא לידיעה. איזו אירוניה. איך האהבה הגדולה והמטורפת שלהם, שהיתה אמורה להיות אוצר יקר וייחודי, הפכה לתהום קשה, קפואה וכל כך ריקה שאין בה מקום אפילו לסליחה.

אני אצא מזה, אני אצא מזה, היא אומרת לעצמה ובכיווץ אחרון וחותך של הרחם היא שוקעת בחזרה אל תוך האפלה.

*

התהליך פשוט עד כאב. הנה יתרון נוסף של העצמאות והמעמד הכלכלי שלא העלתה על דעתה שפעם תתקל בו, היא חושבת לעצמה בציניות. פנקס הצ'קים שלה מצא רופא שעושה את זה בשקט, בסתר, בלי ועדות ובירורים מיותרים. כדור, השגחה, זמן, עוד כדור, עוד השגחה. אולטרסאונד. "נגמר," מבשר לה הרופא. "תוך כמה ימים תשכחי שזה בכלל קרה," והיא חושבת לעצמה שרק גבר מסוגל להגיד דבר כזה. "מעכשיו," הוא מוסיף ומביט בה במבט רך, "קחי בחשבון שאת אחת מהבודדות שנכנסו להריון למרות שקשרו להן את החצוצרות. זה נדיר, אבל זה קורה. כדאי שתחזרי להשתמש גם באמצעי מניעה רגילים, ליתר בטחון. ממילא בקרוב המחזור ייפסק וכל זה יהיה מאחורייך." גם זה משפט שרק גבר יכול לומר.

את הדרך בחזרה הביתה היא עושה באיטיות. מתבוננת בכל אחד מאריחי המדרכה. אין ביניהם שוויון, היא חושבת לעצמה. צריך להזהר שלא למעוד בין החריצים. המדרכה מלוכלכת מפירות הפיקוסים הגדולים שמושלכים לאורכה, בשעות הערב אפשר לראות עטלפים מעופפים ביניהם. אומרים שלעטלפים יש רדאר פנימי שמזהיר אותם מסכנות, היא חושבת. הייתי רוצה להיות עטלף.

חתול שחולף ליד רגליה נראה מוכר. היא נזכרת כיצד לפני כמה זמן, אימצה חתול. היא לא תכננה את זה, לא היתה מאלה שהולכים ופותחים את הבית בפני כל חתול שעובר ברחוב. אבל החתול הזה משך את עיניה, עומד ומביט בה במבט שדיבר אליה. היה לה כבר חתול אחד בבית. חתול מקסים, מטופח ואהוב. מעולם לא חשבה שתרצה חתול נוסף, אבל משהו בחתול הזה כישף אותה. חודשיים אחרי שאימצה אותו, נעלם. החתול שצץ מול עיניה דומה לחתול ההוא. מבט נוסף מגלה שזו בעצם חתולה. לפני שהיא מבינה מה קורה, צצים שלושה גורים שמקפצים אחרי החתולה, והיא פורצת בבכי.

היא נעצרת, מנגבת את עיניה המוחבאות מאחורי משקפי שמש כהות. בית קפה קטן קורץ לה, והיא נכנסת ובוחרת בשולחן נחבא בפינה רחוקה. שם, היא חושבת, תתחיל ליטול שליטה מחדש על חייה בלי שיבחינו במעשיה. היא תמלא מחדש את הבור השחור שנפער בה. הקפה המר מכווץ את השרירים המתוחים ממילא. את שארית חייה תבלה בהחזרתם למקומם הנכון. קולות הזרימה הטבעית ישובו ויזרמו שוב בעורקיה. לצדם, כמו אות קין צרוב על רחמה, ילד זהוב שיער וכחול עיניים ימשיך לצחוק בחלומה בלילות.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד