פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

מרק לימונים מתוק/ סיפור קצר


ביום שבו סבתא שלי נפטרה, פתחתי את המגירות שלה. את רוב החפצים שלה מכרה, העבירה לצדקה או זרקה כשעברה לבית האבות הסיעודי, אליו התעקשה לעבור כשנתיים לפני כן כשרגליה כבר לא יכלו לשאת אותה לשום מקום. היא השאירה לעצמה רק מעט חפצים שננעלו היטב בשלוש מגירות בלבד, אפילו לי לא הרשתה לפתוח אותן. "כשיגיע יומי, תקבלי את המפתח," נהגה לומר. "את כבר תדעי מה לעשות."

המגירות נפתחו בקושי, כורעות תחת עומס תכולתן. המגירה העליונה, הדקה מבין השלוש, הכילה תרמוס ישן, מטפחת לבנה עטורת תחרה מקופלת היטב, סל ירוק, נייר פרגמנט, סכין ועטים. שתי המגירות האחרות, עמוקות וארוכות, הכילו ערימת מחברות. על כל מחברת התנוססה כותרת, "הברכה והקללה", ומספר סידורי רץ. התיישבתי על הרצפה והתחלתי לקרוא.

המחברת הראשונה הכילה הוראות מפורטות, כתובות בכתב ידה ששרטט אותיות החלטיות, מסודרות כמכתב המופנה אלי אישית.

"תבחרי את הלימונים הכי ירוקים שהם קצת, אבל ממש קצת, רכים. מששי את הבטן שלהם. חפני אותה בכפך, בעדינות, עד שתרגישי את ההבטחה שמבפנים. עכשיו לחצי לאט-לאט, ברוך. לחצי והרפי. לחצי והרפי. מרגישה? זהו. בפנים מחכה מיץ חמוץ-חמוץ, כל כך חמוץ שהוא צובט את העין. ועכשיו, בתנועה חדה, חתכי את הלימון לשני חצאים. התנועה חייבת להיות חדה מאד, מיידית, לפני שהלימון ירגיש שזה מה שאת הולכת לעשות ויגיר מרוב כעס את המיץ היקר אל המשטח בטרם תספיקי לכלוא אותו במסחטה. כל מחצית צריכה להיסחט היטב, כמה פעמים, בתנועות סיבוביות של פרק כף היד. עכשיו תטעמי עם קצה האצבע את המיץ… אני כבר יכולה לדמיין מה קורה! מה זה הפרצוף הזה? בטח שחמוץ! אוי ואבוי אם לא!

את המיץ תעבירי לסיר הגדול, שיוכל להשתכשך ולהתרווח בנחת. סוכר, לא יותר מדי – שלא תיעלם החמיצות, אנחנו זקוקים לה. היא צריכה רק להתרכך קצת, להתעדן, להתבגר כמו נערה יפה, חושפת באיטיות את המתיקות שמתחבאה בתוכה. קצת קורנפלור נגד הקמטים העתידיים של החיים, מים שיספיקו לפחות לשש כוסות – ולאש."

מדי יום ראשון, קומתה הקטנה והכפופה קמעה של תתה לא מונעת מידה לבחוש בתנועות ברורות את הנוזל המתחמם. פניה טובות כפני ילדה מתלהבת. היא בוחשת, בוחשת ומרתיחה. אחר-כך היא מקררת אותו היטב במקרר למשך לילה שלם, ולא נותנת לנפש חיה להתקרב עד שצבעו הופך ירוק-עמוק, צלול ויפהפה כעין הזבוב. אז היא מקציפה חלבוני ביצים עם סוכר ומעט וניל, ובהינף קסם של כף יוצרת מהם ענני קצף מרחפים על הנוזל הקר. היא ממלאה כוס עד תומה ומגישה לי לשתות לרוויה, צוחקת למראה נקודת הקצף שמתעקשת להבהיק על קצה אפי.

אבל קודם כל, צריך לערבב על האש. כל גופה מרוכז בתנועת היד הזו, גווה מזיע קלות מעל האדים, עיניה בורקות ואפה שואף את הריח המתקתק-חמוץ הממלא את הבית כולו, נשפך אל הרחוב וגורם לעוברים ושבים לעצור ולרחרח בסקרנות. "ככה זה, חמוץ ומתוק, טעם ועוד טעם שיוצרים קשת שלמה של טעמים משותפים," היתה אומרת. "מי שחושב שהחיים העניקו לו רק טעם אחד ולא מסוגל לזהות את המקום הראוי של הטעם האחר בחייו, לא מבין מהם החיים. ומהם החיים, היא חוזרת ומשננת בפעם המי-יודע-כמה, אם לא מרק לימונים מתוק וקר. לא פחות ולא יותר. מרק לימונים מתוק, אבל רק מי שיודע לשתות נכון יודע גם להנות מכל הטעמים כולם, הברכה והקללה, האהבה והנטישה, החיים והמוות."

כך היתה סבתא שלי, תתה, מכינה מרק לימונים ירוק שעל פניו מרחפים ענני מקצפת, וטעמו חמוץ-מתוק כטעם החיים שאחרי הגירוש מגן העדן. ואני הרי ידעתי משהו על גן עדן – אחרי הכל, לשם נקראה אמי מיד אחרי שילדה אותי בעמל ובזיעה, כדי לבצע עבודה חשובה בשביל אלוהים. אותי השאירה בידי אבי, וליתר בטחון גם בידי אמה, כדי שתגדל גם אותי, כמו שגידלה אותה, כל כך יפה.

הייתי בת שנתיים כאשר הענקתי לסבתי את השם תתה. בתמורה, העניקה לי לימון גדול, יפהפה, צהוב-ירוק וריחני להפליא. ריח הלימון וטעמיו נקבעו בפי כבר אז, כזיכרון הראשון של חיי, אבל הם לא היו שייכים ללימון או לסבתי – הם היו שייכים לאבי, שבאותו בוקר החליט לנסות את מזלו בגידול חקלאי צנוע אך מבטיח בחצר האחורית של ביתנו, שעד אותו היום היו בה רק כמה עצי פיקוס פרועים, אדמה וחצץ.

תחילה לקח מעדר. ביד בטוחה בקע את קליפת הקרקע, משנה את פניה כאמן היוצר דמות חדשה. הגומחה חשפה חלקי זרדים ושורשים קרועים, פיסות חול ואבנים שהופרעו מרבצם. הדלי הישן הכיל בתוכו מים עכורים שסייעו לקרקע להיכנע ביתר קלות למכות המעדר, וכששפך את המים אל הגומחה היונקת פעפעו בועות עליזות מתוכה, משחררות אוויר כלוא ואסיר תודה לעברנו. שתיל צעיר שאבי הכין מבעוד מועד הונח בגומחה, רך ועדין וכולו אומר הבטחה. כשסיים לנטוע, חפן אבי רגב בכפותיו השחומות, הטילו חגיגית לצד השתיל, שפשף כפותיו זו בזו בהנאה ואמר: "שלוש שנים. בעוד שלוש שנים יגדל השתיל ויהיה לעץ שיניב לימונים זהובים-ירוקים וסבתא שלך תוכל להכין מרק לימונים מתוק וקר ישר מהגינה." סבתי, שעמדה כל העת והביטה בו, שתקה. לבה ניבא לה רעות. לא היה לה אמון רב ביכולותיו של אבי באופן כללי, ועוד פחות מזה ביכולות החקלאיות של חתנה העירוני.

"שלוש שנים…"הוסיף ומלמל. קולטת את הציפייה שבקולו, צהלתי ומחאתי כפיים. אבי חייך, פנה אלי באחת והניף אותי באוויר. ריח לימון חריף ומשכר נדף מבגדיו. נצמדתי לדש חולצתו, נושמת לעומק לבי את הריח המענג. כששוב חשתי בקרקע המוצקה תחת רגלי, פניתי אל סבתי, ולראשונה בחיי הצעירים התרסתי כלפיה: "תתה! תי-אי! אי-מון!"

ולפני שאספיק להבחין בשלוליות הגדולות, הכחולות, שנקוו בעיניה, כבר הניחה וכלאה בכפי את טעם וריח העולם כולו.

למחרת, אבי נעלם. "התברר שהוא חייב לעזור לאמא שלך במשימות הקשות שיש לה בגן עדן," שבה והסבירה לי תתה, ואני התמלאתי גאווה על הורי שהיו חשובים עד כדי כך, שאלוהים בעצמו היה זקוק לעזרתם.

בכל יום שני, בשעה שלוש ורבע אחר הצהריים, הסל הירוק של תתה היה ניצב ליד דלת הכניסה. בתוכו, בסדר מופתי וקבוע, היו מונחות שקיות פלסטיק. שקית אחת הכילה שני כריכים עטופים בנייר פרגמנט; בשקית השנייה, שני גזרים קלופים, עגבניה ומלפפון אחד; שקית נוספת עטפה תפוח וסכין; ולידם, עומד בהדרת כבוד בלתי מופרעת, תרמוס שהכיל מרק לימונים מתוק וקר. לבושה בשמלה חגיגית, שרשרת פנינים לצווארה, מטפחת תחרה לבנה בכיסה וארנק מהודר על זרועה, תתה היתה נוטלת את הסל ויוצאת למפגש השבועי הקבוע שלה עם סבא. בצעדים בטוחים היתה הולכת אל תחנת האוטובוס, מתיישבת וממתינה. כשהאוטובוס היה מגיע, היא היתה תופסת מקום בספסל הכי קדמי שמצאה, מושיבה את הסל בכסא שלצידה, ונוסעת עד התחנה של נחלת יצחק. באנחה כבדה היתה יורדת מהאוטובוס, הסל אחוז היטב בידה, וצועדת במסלול מתוכנן היטב לעבר בית הקברות. תחילה היתה שבה לאורך הצד הימני של רחוב נחלת יצחק עד לפינת רחוב חפץ חיים, שם היתה עוברת בחזרה לצד שמאל, צועדת בחזרה לכיוון רחוב חיי אדם, ועוצרת במעבר יבוק. שם היתה מוציאה מארנקה ספר תהילים קטן, ממלמלת בשפתיים שקטות את מזמור כ"ג, וממשיכה ברחוב עליית הנוער לעבר בית הקברות.

למתבונן הבלתי מיומן, קבר האחים נראה כמו שורות-שורות של שמות אקראיים שרק המזל והזיעה יעזרו למצוא שם מסוים בין השורות, אבל תתה היתה ביניהם בת בית מאז שסבא נהרג, באותו יום שני אחר הצהריים שבו פצצות שטפו את תל אביב כמו גשם, הרבה לפני קום המדינה וכשאמא שעכשיו היתה מלאך ואז עוד היתה ילדה קטנה. תתה היתה מבקרת את סבא פעם בשבוע. היא היתה מתיישבת על יד מלבן השיש הקטן, שהודיע באיפוק ובאותיות שחורות וצנועות שכאן נקבר סבא שלי, שנפל חלל ב-ו' אלול ת"ש, בשנה הל' לחייו. מלבן לבן וקטן כמו עשרות המלבנים שסביבו, שכולם נראו בדיוק אותו הדבר, שכל אחד מהם ציין את אותו תאריך פטירה ושרק השם וגיל הנפטר או הנפטרת היה שונה בכל אחת מהאבנים. בפעם היחידה שתתה נעתרה לקחה אותי לקבר של סבא, היא לא הסכימה שזה יהיה ביום שני. "יום שני זה היום שלי לבד עם סבא", טענה. היא הסבירה לי שזה קבר אחים כי הם כולם נהרגו יחד. לא הבנתי למה זה הפך אותם לאחים, וכשהגענו לבית הקברות שורות האבנים נראו לי יותר כמו צבא מאשר כמו משפחה, אבל לא אמרתי כלום. לא חזרתי לשם יותר, לבד מפעם יחידה שבה עקבתי אחרי תתה בלא ידיעתה כדי לגלות סוף סוף מה בשם אלוהים היא עושה שם בכל שבוע. אבל חוץ מזה, תתה המשיכה לבקר שם לבדה.

אחרי שהיא היתה מתיישבת על יד סבא, תתה היתה מתחילה לדבר.

"אל תשאל איזה שבוע היה לי," היה משפט הפתיחה הקבוע שלה. אחריו היה מגיע דיווח מלא ומפורט על כל דקה מדקות היממות שחלפו מאז השבוע שעבר, כולל כל מעללי, הנכדה היחידה והיתומה, שתי המתנות המרכזיות שתתה טענה שקיבלתי מאמי. סבא הכיר את שמות החברות הטובות שלי, מה אמרו עלי המורים בבית הספר, באילו מקצועות התקשיתי ומה אהבתי במיוחד.

והיה לו גם מה להגיד, ועוד איך היה לו. "סבא שלך לא מסכים שתמשיכי לכעוס כל כך על רינה," תתה נזפה בי כשרבתי עם בת כיתתי. "אם קשה לך במתמטיקה, סבא יכול לעזור, הוא השאיר לך את מחברת הנוסחאות שלו. קחי, קחי, הוא רוצה שזה יהיה שלך," היתה מושיטה לעברי מחברת כתובה בכתב יד מסודר וציורי, כתב יד שהכרתי היטב לאחר שסבא העביר אלי עוד מחברות שלו, כמו "מחברת הציטוטים", "מחברת הגיגים" ואפילו "מחברת שירים".

"תחשבי היטב, אבל אל תהססי, זה מה שסבא תמיד אומר," תתה הטיפה באוזניי את השיעור החשוב מכולם. "תלמדי ממנו. כל עוד את חיה, קפצי לגובה בלי לפחד. מי שמפחד, מוותר. ומי שמוותר, נו… אולי הוא לא ישבור רגל, אבל הוא גם לא יגיע לירח. הוא לעולם לא ידע מה הוא מפסיד. על זה סבא שלך אומר, איזה פספוס, כי מאוחר מדי רק כשמתים. זכרי היטב," היתה מסיימת ומושיטה לי כוס מרק לימונים קר ביד אחת ומפית לנקות את נשיקת הקצף שעל אפי ביד השניה, "רק בצורה כזאת תצליחי למצות כל רגע מהרגעים הקצרים והחד פעמיים כל כך שיש לנו להיות פה. "

שעה היתה יושבת שם, ליד הקבר, ומנהלת שיחה שלמה עם סבא. קצת צוחקת, קצת תוהה, הרבה בוכה. אחרי שעה היתה מתנערת, מוזגת לעצמה את הכוס האחרונה של מרק הלימונים ושותה אותו בלגימה אחת. "חמוץ ומתוק," היתה נאנחת. "זה מה שנשאר." אז היתה אוספת את שאריות הפיקניק המאולתר שערכה, ועושה את דרכה בחזרה הביתה. כשהגיעה, היתה מנקה היטב את הסכין ואת התרמוס, מכבסת את המטפחת הספוגה בדמעות ולימון ומקפלת אותה היטב ורושמת במחברת את התאריך וכמה שורות קצרות לסיכום שיחתה עם סבא.

ארבעים ושמונה שנים. כל שנה, פעם בשבוע.

מכל מה שצברה במהלך חייה – חפצי נוי, כלי כסף ואפילו תכשיטים – זה מה שתתה בחרה לשמור. כלי התשמיש של הטקס השבועי שלה אצל סבא, ומחברות הברכה והקללה שלה. עשרים ושש מחברות שבתוכן, בשורות צפופות ובכתב מתומצת וענייני, זהרה לפני מפת הדרכים של חיי אמי, אבי, סבתי ושלי.

תתה צדקה. אני יודעת מה לעשות.

יום ראשון. אני עומדת בשוק, ליד דוכני הפרי. בכף ידי אני חופנת את הפרי הירוק, ממששת את בטנו הרכה. אני לוחצת ומרפה, לוחצת ומרפה, חשה את ההבטחה שבפנים. מחר אגמע אותה בלגימות גדולות, את המתוק והחמוץ, את הברכה והקללה, כמו שתתה לימדה אותי לגמוע את החיים עצמם, ועל אפי תתנוסס נשיקת קצף קלה.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד