פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

מורמונים רוקדים ומזמרים


צריך לראות את ההצגה הזאת, בגלל משהו נדיר מאד שיש בה, שקשה ביותר למצוא במזרח התיכון: היכולת לצחוק על קבוצה מתוכנו ממקום של אהבה

אין מצב שאני בניו יורק ולא רואה לפחות שתים-שלוש הצגות, בודקת מה קורה בקרנגי הול ובמת הקיץ של סנטרל פארק, קונה ספרים לפי משקל ובוחנת את כל התערוכות החדשות. כן, אני שומעת את כל האנחות של חברותי – "בלי שופינג?!". אני מודה שהשופינג הקונבנציונלי לא ממש מעניין אותי – חוץ משופינג ללירי, כמובן. הילדה קיבלה מתנות בדיוק לפי יכולת הסחיבה של בר, ובהתחשב בכך שהוא בחור חסון בן שבע עשרה, זה לא מעט. בשלב מסוים הוא נשבר ואמר: די, אמא, חייבים לצאת מטויס-אר-אס כי אני לא סוחב יותר!! לבייבי גאפ הוא כבר לא נתן לי להיכנס, מה שחסך לנו את הצורך לרכוש עוד מזוודה.

אשר לי – אני מיישמת את מיומנויות השופינג שלי על בחירת ההצגות שאותן אראה.

כשבר ואני תכננו את הנסיעה לניו יורק, החלטנו לרכוש כרטיסים מראש להצגה אחת. ליתר בטחון, שיהיה. את השאר כבר ננסה להשיג במקום. בירור קצרצר העלה שיש מחזמר מומלץ במיוחד, מהיוצרים של סאות'פארק, בשם "ספר המורמונים". מכיוון שאנחנו בדרך כלל מאד נהנים מסאות'פארק ומהשנינות שלה, החלטנו שמתאים לנו, ורכשנו. כשהגענו לניו יורק, כל מי שסביבנו טען שזו ההצגה הכי טובה בעיר. הציפיות שלנו היו גבוהות.

לא גבוהות מספיק. אם יוצא לכם לנסוע לניו יורק ויש לכם רק הצגה אחת לראות, זו ללא ספק ההצגה שאתם פשוט חייבים לראות.

לא בגלל המשחק המעולה. משחק מעולה זה המינימום שאנחנו מצפים לו מהצגה בברודווי.

לא בגלל הסיפור המצוין והשנון. סיפור מצוין ושנון זה מה שאנחנו מצפים לו מיוצרים מוכשרים כל כך.

אפילו לא בגלל התפאורה, הריקודים והמוסיקה המרהיבים (אין כמו המראה של קבוצת מורמונים בחולצות לבנות ועניבות שרים ורוקדים סטפס, דומה רק לקבוצת נזירות שעושות את זה…) גם זה מצופה ונמצא בכל אחד מהמחזמרים המועלים עכשיו על במות העיר הפועמת הזאת.

צריך לראות את ההצגה הזאת, בגלל משהו נדיר מאד שיש בה, משהו שקשה ביותר למצוא במזרח התיכון: היכולת לצחוק על קבוצה מתוכנו מתוך הבנה שהצחוק הזה אינו מגיע ממקום מרושע, משפיל, לעגני או מיואש, אלא ממקום של אהבה.

במשך שעתיים וחצי, האמריקאים צחקו על המורמונים, ובדרך לא שכחו לגחך על עצמם ועל כל שאר העולם. השנינות של כותבי סאות'פארק לא איכזבה, והמחזמר היה ציני כראוי, סאטירי כמתבקש, בוטה כנדרש ומעורר רעמי צחוק אמיתיים. המורמונים הוצגו כקבוצה של מיסיונרים מצחיקים, בעלי להט ראוי להערכה אך תמים וילדותי עד גיחוך, שמנסים לתקן את העולם בלי להבין בדיוק איך העולם שאותו הם מנסים לתקן עובד, ושלא ממש יודעים להסתכל על עצמם ועל מעשיהם בעיניים ביקורתיות. אני מודה שזה מאד הזכיר לי את שנותי כשליחה ציונית של הסוכנות היהודית… האפריקאים שאליהם מגיעים המיסיונרים הוצגו כאנשים עלובים, פרימיטיביים ואלימים, שרובם ככולם חולי איידס הנאבקים לשרוד, עם ישו או בלעדיו. אם היו מורמונים בקהל, הם צחקו כמו כולם. כך גם האנשים ממוצא אפריקני שהיו בקהל (ברור שהיו. יש להודות שקל לזהות אותם). איש מהם לא חשב לצאת במחאה, איש מהם לא קם ודרש החזר של כבוד כי אף אחד מהם כנראה לא חשב שלקחו לו משהו מהכבוד הזה. בסוף המחזמר, לקהל לא היתה הרגשה של לעג או התנשאות כלפי איש, אלא תחושה מרוממת של חיוך אוהד וחמלה מאירה. לו היו עושים מחזמר כזה על היהודים, היינו זועקים "מחזמר אנטישמי על במות ברודווי!" מחזמר דומה על ישראל, היה זוכה לתגובה של "הנה עוד הוכחה לכך שהעולם כולו נגדנו". אם היו עושים מחזמר כזה על המוסלמים, היינו מריחים את עשן השריפה של הצמיגים/הבניינים או שומעים את יריות הרצח שהיו מהדהדות בטיימס סקוור. וזה כנראה סוד ההצלחה: היכולת המופלאה הזו של גיחוך עצמי הפכה את המחזמר הזה למראה אוניברסלית, שכל אחד מאתנו צריך לשים לנגד עיניו כדי לקבל פרופורציות נכונות על מה שחשוב באמת. ניתן להשליך מההצגה היישר לקבוצות אחרות שיש להן מאפייני זהות משותפים, בין אם הם נוצרים, יהודים או סינים. קבוצות שלא יודעות לצחוק על עצמן, שלא יודעות להודות במגרעותיהן בחיוך, שלוקחות את עצמן ברצינות תהומית ובצדקנות אלוהית, הן לא רק קבוצות עצובות, הן קבוצות מסוכנות.

מיד לאחר ההצגה היו לנו כרטיסים לגראונד זירו, לאנדרטת הזיכרון של בנייני התאומים. תזכורת מצמררת למה שצדקנות קיצונית מסוגלת לעשות. אפילו יוצרי סאות'פארק לא היו יכולים לחשוב על צירוף מקרים יותר אירוני מזה.

שבת שלום,

ליאת


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד