בעידן שבו האינטרנט כבר מזמן אינו כלי טכנולוגי אלא הוא סביבת חיים, שיטות ההוראה המסורתיות חייבות להשתנות.
"שינויים משמעותיים מתרחשים כאשר מה שנחוץ נואשות פוגש את מה שפתאום אפשרי," טוען תום פרידמן. כבר מזמן ישנה הסכמה גורפת על כך ששינוי במערכת החינוך "נחוץ נואשות". השאלה היא, כיצד ישפיע על כך "מה שפתאום אפשרי".
ומה שפתאום אפשרי הוא תקשורת דינמית וזמינה ברמה גלובלית. אחוז המדינות והאנשים ההולכים ומתחברים לרשת תקשורת אנושית ענפה, צומח בקצב מסחרר. בישראל למעלה מ-90% מכלל בני הנוער גולשים באינטרנט בדרך זו או אחרת, בתדירות גדלה והולכת. הזמינות והתפוצה של תקשורת אינטרנט אלחוטית מהירה, סמארטפונים, טאבלטים, רשתות חברתיות ועוד, ההולכת עם ילדינו בכף היד לכל מקום, הפכו את הסיסמא "חיזוק התקשוב במערכת החינוך" ללא-רלוונטית, אפילו מגוחכת: התלמידים כבר מזמן שם, בלי שום קשר למה שהמערכת עושה או לא. אנו ניצבים בפני דור שנולד וגדל מחובר, דור שמרגיש כל כך נינוח עם הדינאמיקה של למידה מקוונת שהיא אינה טבע שני שלו, היא טבע ראשון.
מצב זה הופך את הלמידה המקוונת לאחת האפשרויות המהפכניות הקיימות. זו טכנולוגיה המאפשרת חיבור ישיר בין המורים והידע המובילים בעולם לבין תלמידי כל העולם, ובעיקר בין יתרונות הלמידה הפרטנית ליתרונות הלמידה להמונים. הלמידה המקוונת פתוחה לכל אדם, ומאפשרת למאות אלפי תלמידים להשתתף בה. המורה המצטיין ביותר הופך להיות זמין ללא מגבלות גיאוגרפיים כלשהם, וכך גם הידע. אופייה של הלמידה המקוונת מאפשר לכל תלמיד להתקדם בקצב אישי, תוך יצירת ההקשרים המתאימים לו, לשאול שאלות ולקבל תשובות ממומחים ומעמיתים כאחד, לקבל משוב על משימות, לטפל בתפיסות מוטעות ולתקן טעויות בהיקף שמעולם לא התאפשר לפני כן. למי שחושב שזה בלתי אפשרי, שיתקשר עם מאות אלפי הסטודנטים בעולם שכבר לומדים כך ביוזמות כמו EDX, קורסרה ועוד, המציעות בחינם קורסים מקוונים עדכניים של טובי האוניברסיטאות. הלומדים לא הפכו לבודדים מול המחשב, להיפך: הוכח שהסטודנטים יוזמים מפגשים, קבוצות למידה עצמאיות ופעילויות, הן בהתאם לגבולות הגיאוגרפיים שלהם והן ברמה המקוונת. זה גם לא מייתר את האוניברסיטאות, זה מעשיר אותן ואת מה שמתאפשר להן להציע ולדרוש מהסטודנטים שלהן. ובעולם הכלכלי הנוכחי, בו יותר ויותר שירותים ניתנים בחינם להמונים ועלויות ההשכלה המסורתית מרקיעות שחקים, זה דורש חשיבה מחדש על המודל העסקי-כלכלי של החינוך כולו.
אנו נוהגים לטעון שילדים כיום יודעים הרבה פחות מבעבר, אבל זו טענה שכל דור נוהג להשמיע כלפי הדור החדש שקם אחריו. ילדינו לא בהכרח יודעים פחות מאתנו, אבל הם יודעים דברים אחרים והאפשרויות העומדות לרשותם מגוונות ועשירות יותר. מצב זה משנה מן היסוד את תפקיד המורה, ההופך להיות מתווך גמיש המסייע בבניית תהליך, והרבה פחות בעל ידע ומקור סמכות. הידע עלה כיתה בהפיכתו לנחלת הכלל. עכשיו תור הלמידה וההוראה.
סדר גודל כזה של שינוי מעורר חששות כבדים, אבל גם הזדמנויות אדירות. האם זה פותר את כל בעיות החינוך? ודאי שלא. אין שום שיטה חינוכית בודדת, יעילה ככל שתהיה, המתאימה לכל אדם. ככל שהלמידה מתרחשת בסביבות מגוונות יותר, כך הלמידה יעילה ומשמעותית יותר. בעידן שבו האינטרנט כבר מזמן אינו כלי טכנולוגי אלא הוא סביבת חיים, שיטות ההוראה המסורתיות חייבות להשתנות.
הפילוסוף היווני פלוטארכוס טען, כי המוח אינו כלי קיבול שיש למלאו, אלא עץ שיש להציתו. כמעט אלפיים שנה אחרי, פלוטארכוס סוף סוף מתחיל להגיע להמונים.
* פורסם ב"גלובס", 29 באוגוסט, 2012
