פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

מה נחוץ, מה אפשרי והקשר ביניהם – המאמר המלא*


השכלה הייתה ונותרה הכלי המרכזי שבאמצעותו מתרחשות מוביליות וצמיחה חברתית. בעולם של אפשרויות חדשות, כיצד ניתן להעניק השכלה להמונים באופן יעיל?

"בסופו של דבר," אמר לי איש חינוך אחד, "הכול מסתכם במפגש האישי בין המורה לתלמיד. כשהדלת נסגרת, והמורה נשאר עם תלמידיו – האינטראקציה האישית והאישיותית שביניהם היא המשפיעה ביותר על תהליך הלמידה." הוא צודק. החונכות האישית, השולייתית-משהו, תמיד היתה הדרך הטובה ביותר ללמוד. ב-1984 הראו בלום וחבריו כי הישגיהם של תלמידים שלמדו בחינוך פרטני, שבו יחסי הגומלין בין התלמיד, המורה ותהליכי ההוראה-למידה עומדים במרכז העשייה, היו כפולים מאלה של עמיתיהם שלמדו בהרצאות כיתתיות רגילות, המיועדות למאסות. תלמידים שלמדו בקבוצות קטנות יותר, בלמידה מרוכזת ופעילה יותר, הגיעו להישגי ביניים בין שתי השיטות. כשהזכרתי לו את המחקר הוותיק, ענה, "זה ברור, אבל שיטת חינוך פרטנית אינה אפשרית להמונים." האם ניתן לצמצם את הפער הקיים בין הישגי השיטה הפרטנית לאלו של השיטה להמונים? אם אנו מסכימים שהשכלה היתה ונותרה הכלי המרכזי שבאמצעותו מתרחשות מוביליות וצמיחה חברתית, כיצד ניתן להעניק השכלה להמונים באופן יעיל ומצמיח, כאילו היתה זו השכלה פרטנית, או לפחות קרוב לכך?

במאמר "תבוא המהפכה" שפורסם בחודש מאי האחרון בניו יורק טיימס, טוען תום פרידמן ששינויים משמעותיים מתרחשים כאשר מה שנחוץ נואשות פוגש את מה שפתאום אפשרי.

ההשכלה עומדת בפני כמה אתגרים, שעלינו לתת עליהם את הדעת. כבר לא מדובר רק בזמינות. גם אם אנו חיים במדינה מערבית מפותחת, שיש בה מוסדות למידה לרוב, עלותה של כל שנת לימוד הולכת ועולה לרמה כזו, שהיא אינה בהישג ידו של כל אחד. חישוב גס מראה כי ההוצאות על שכר לימוד, ציוד, הוצאות מחייה בסיסיות ואובדן שכר פוטנציאלי בזמן הלימודים מגיע לכמה עשרות אלפי שקלים בשנה. גם אלה שכבר משיגים רמת השכלה גבוהה, לא בהכרח מוצאים עבודה הדורשת את ההשכלה שהם רכשו. במקביל, מחקרים טוענים שרמת הידע הכללי של התלמידים הולכת ויורדת. כבר מזמן ישנה הסכמה גורפת על כך שהשינוי במערכת החינוך "נחוץ נואשות". השאלה היא, כיצד ישפיע על כך "מה שפתאום אפשרי".

ומה שפתאום אפשרי הוא, תקשורת פעילה, מגיבה ודינמית, זמינה להמונים ולפרטים בודדים כאחד, ברמה גלובלית. אחוז המדינות, האזורים והאנשים ההולכים ומתחברים לכדי רשת תקשורת אנושית ענפה, הולך וצומח בקצב מסחרר. כך גם בישראל: מחקרים מוכיחים כי למעלה מ-90% מכלל בני הנוער בישראל, מתחת לגיל 18, גולשים באינטרנט בדרך זו או אחרת, בתדירות גדלה והולכת. הזמינות והתפוצה של תקשורת אינטרנט אלחוטית מהירה, סמארטפונים, טאבלטים, פייסבוק, רשתות חברתיות ועוד, ההולכת עמנו ועם ילדינו בכף היד לכל מקום, הפכו את השאלה "האם נכון לחזק את התקשוב במערכות החינוך" ללא-רלוונטית, אפילו מגוחכת: התלמידים כבר מזמן שם, בלי שום קשר למה שהמערכת עושה או לא. אנו ניצבים בפני דור שנולד וגדל מחובר, דור שמרגיש כל כך נינוח ונכון עם הדינאמיקה של למידה מקוונת שהיא אינה טבע שני שלו, היא טבע ראשון.

מצב זה הופך את הלמידה המקוונת לאחת האפשרויות המהפכניות הקיימות. זו טכנולוגיה המאפשרת את החיבור הישיר והיעיל ביותר בין המורים הטובים בעולם, הידע העדכני בעולם – לבין תלמידי כל העולם, ובעיקר בין למידה פרטנית ללמידה להמונים. מצד אחד, כל תהליך למידה מקוון הוא פתוח לכל אדם, ומאפשר למאות אלפי תלמידים להשתתף בו. מי מאתנו לא היה רוצה ללמוד ממיטב המוחות והמרצים ברחבי העולם? המורה המצטיין, המוביל והכריזמטי ביותר הופך להיות זמין ללא מגבלות גיאוגרפיים או טריטוריאליים כלשהם, וכך גם הידע. מצד שני, האופי של למידה מקוונת מאפשר לכל תלמיד לא רק להתקדם בקצב האישי שלו, תוך יצירת ההקשרים וההעשרה המתאימים לו, אלא גם לשאול שאלות ולקבל תשובות ממומחים ומעמיתים כאחד, לקבל משוב והערכה על משימות, לטפל בתפיסות מוטעות בהיקף שמעולם לא התאפשר לפני כן ולתקן טעויות תוך הבנתן ושיפורם – כל היתרונות של למידה פרטנית מונחית ומקצועית, וכל היתרונות המוכחים של למידת עמיתים ולמידת המונים. למי שחושב שזה בלתי אפשרי, שיבדוק מה קורה עם מאות אלפי הסטודנטים בעולם שכבר לומדים כך מגוון של נושאים באמצעות מיטב המרצים ממוסדות אקדמיים מובילים, בין אם מדובר ב-EDX, יוזמה של MIT, הרווארד וברקלי; בין אם מדובר בקורסרה, יוזמה של שני פרופסורים מאוניברסיטת סטנפורד; או יוזמות שונות נוספות. וכן, הקורסים האלה לגמרי אמיתיים, זמינים, ניתנים בחינם וכוללים את כל התהליכים והמטלות הנדרשים בתהליך למידה ומוכרים על ידי מוסדות אקדמיים, ארגונים ועסקים. ולא, זה לא הופך את האדם לבודד, להיפך: הוכח שהסטודנטים יוזמים מפגשים, קבוצות למידה עצמאיות ופעילויות משותפות, הן בהתאם לגבולות הגיאוגרפיים שלהם והן ברמה המקוונת. זה גם לא מייתר את האוניברסיטאות, זה מעשיר אותן ואת מה שמתאפשר להן להציע ולדרוש מהסטודנטים שלהן. זה דורש חשיבה מחדש על המודל העסקי-כלכלי של החינוך כולו, כך שהוא יתאים את עצמו לעולם הכלכלי הקיים, בו יותר ויותר שירותים ניתנים בחינם להמונים.

אנו נוהגים לטעון שילדים כיום יודעים הרבה פחות מבעבר, ששפתם עילגת ורמת ההשכלה הכללית שלהם נמוכה מאד, אבל הזיכרון ההיסטורי מוכיח שזו טענה שכל דור נוהג להשמיע כלפי הדור החדש שקם אחריו. הורי ידעו בעל פה את קינת דוד ושירת הים, היו בקיאים בתורת היחסות של איינשטיין, בכתבי שייקספיר ודוסטוייבסקי וידעו לספר על פרטי חייהם של נפוליאון, בטהובן וואן גוך. לא היה להם מושג כיצד פועלת הגנטיקה או מהם התופעות של חור שחור והמפץ הגדול, החיפושיות נשמעו להם כמו קבוצה של צווחנים שאין קשר בינם לבין מוסיקה – למותר לציין מה הם חשבו על "טיפוסים" כמו פרדי מרקיורי – אנדי וורהול היה שרלטן, תרבויות המזרח והפילוסופיה שלהן לא היו מוכרים להם ואילו הייתי אומרת להם שהננו-כימיה מוכיחה שאקסיומות יכולות להשתנות, הם היו חושבים שהשתבשה עלי דעתי. אנו לא יודעים פחות מהורינו, ילדינו לא בהכרח יודעים פחות מאתנו. אבל אנו יודעים דברים אחרים והאפשרויות העומדות לרשותנו מגוונות ועשירות יותר. לפני שבועיים החלטנו לצאת לטיול במרכז אמריקה. כשאמי נסעה לשם לפני עשר שנים, היא הלכה לחברת נסיעות מוכרת ונרשמה לטיול מאורגן. חברת הנסיעות הייתה מקור הידע והסמכות העיקרי שלה, שלא לומר כמעט בלעדי, נוסף על כמה המלצות של חברים קרובים, ספרי היסטוריה ואנציקלופדיות. היום, הדרך שבה אמי נסעה נראית כמו לקוחה מעולם אחר, כמעט הזוי. בתוך כמה ימים, בנינו מסלול טיול שהיה מבוסס על ניסיון והצעות של מטיילים מרחבי העולם כולו, על הצעות שהגיעו מארגונים שונים המציעים שם שירותי תיירות, על תמונות ווידאוקליפים שאנשים שונים העלו לרשת, על השוואה בין שירותים ומחירים שנותנות חברות שונות, (מטיסות ועד דוכני מזון, ממלונות ועד משפחות מארחות) ועל מחקר שעשינו בויקיפדיה ובעוד מקורות מידע שסיפק לנו ידע בסיסי בהיסטוריה, טבע ונושאים נוספים שאנו מוצאים בהם עניין. בקליפת אגוז, אפשר לומר שעשינו תהליך למידה עשיר, אינטראקטיבי ואישי, המבוסס על ידע וניסיון גלובליים. הלמידה המקוונת הזו לא מחליפה את הטיול אליו אנחנו יוצאים. אבל היא ללא ספק הפכה אותו להרבה יותר נגיש, יעיל, מעניין ומלהיב.

סדר גודל כזה של קצב שינוי תרבותי מעורר חששות כבדים, אבל גם הזדמנויות אדירות. החשש שהלמידה הופכת ל"זולה", שהרמה הנדרשת מהסטודנטים יורדת ושיש להפעיל מערכות בקרה והערכה רציניות על התכנים הנלמדים תמיד היתה נכונה, בין אם לימדנו באמצעות ספרי לימוד כתובים בכיתה ובין אם אנו מחפשים את המידע ברשת בקורס שמקורו בהודו. כמו הלמידה, גם הבקרה צריכה לשנות את הכלים והסביבות שבהם היא משתמשת.

בהיבט החינוכי, עקב אכילס העיקרי, בשלב הנוכחי, הוא שזה משנה מן היסוד את תפקיד המורה, שחייב להיות הרבה יותר גמיש, מתווך ומסייע בבניית תהליך שלם, והרבה פחות בעל ידע ומקור סמכות. הביטוי "הידע הוא נחלת הכלל" מעולם לא היה מוחשי יותר, אלא שלא רק הידע עלה כיתה בהפיכתו לנחלת הכלל. גם הלמידה וההוראה. האם זה פותר את כל בעיות החינוך? ודאי שלא. הרי לכם שיעור שמחקרי המאה העשרים בפסיכולוגיה, סוציולוגיה ופדגוגיה לימדו אותנו: אין שום שיטה חינוכית בודדת, יעילה ומופלאה ככל שתהיה, המתאימה לכל אדם ללא יוצא מהכלל. כל אחד מאתנו חושב אחרת, כל אחד לומד אחרת, לכל אחד נטיות לב ורצונות שונים. זה שיעור שהמערכת החינוכית, הבנויה על הכשרה תעשייתית וסולם סטנדרטים אחיד, עוד לא הפנימה. יתרה מזאת: הלמידה המקוונת אמנם מחזקת ומעשירה את יכולתנו להציע מגוון אפשרויות לכל אדם, אך עדיין יש צורך בהכשרה ולמידה שעל האדם לבצע בסביבות נוספות, כגון מעבדות מסוגים שונים, סביבות הדורשות עשייה פיסית, סביבות אקולוגיות, סביבות חברתיות. ככל שהלמידה מתרחשת בסביבות חיים עשירות ומגוונות יותר, כך הלמידה יעילה ומשמעותית יותר. בימים בהם האינטרנט כבר מזמן אינו כלי טכנולוגי אלא הוא סביבת חיים, שיטות ההוראה המסורתיות, המושיבות כמה עשרות תלמידים בכיתה מול מורה, נפלא ככל שיהיה – חייבות להעשיר את אופיין.

הפילוסוף היווני פלוטארכוס טען, כי המוח אינו כלי קיבול שיש למלאו, אלא עץ שיש להציתו. לדבריו, על החינוך לעסוק פחות ב"העברת חומר" למילוי מוחותיהם של תלמידים, ויותר בתהליכים המציתים את הדמיון, היצירתיות והעיסוק הפעיל בפתרון בעיות וקבלת החלטות. חינוך כזה הוא זכותו הבסיסית של כל אדם, בכל גיל, בכל מעמד חברתי. כמעט אלפיים שנה אחרי, פלוטארכוס סוף סוף מתחיל להגיע להמונים.

* פורסם ב"הידען", 3 בספטמבר, 2012


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד