פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

מבצע סבתא.


אני כבר מחכה ליום שבו היא תבוא לביקור ותבקש את אחת הבקשות הכי מרגשות שהיא תוכל לבקש ממני – סבתא, ספרי לי סיפור

אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה. הייתי כל כך נרגשת, חיכיתי ליום הזה הרבה זמן. הייתי בת שלוש עשרה, עבדתי כבייביסיטר בקיץ וקיבלתי בפעם הראשונה "משכורת". זו הייתה התרגשות עצומה – בפעם הראשונה הרווחתי כסף בעצמי. ידעתי בדיוק מה אני הולכת לעשות אתו. לקחתי את השטרות, הכנסתי אותם לתיק ועליתי על אוטובוס שלקח אותי למרכז העיר. שם נכנסתי הישר לחנות ספרים ובפעם הראשונה קניתי ספר שאני בחרתי עבור עצמי. אני זוכרת את הכריכה, את ריח הדפים, את החוויה של תהליך הבחירה ובעיקר את ההתרגשות הבלתי ניתנת לתיאור של להחזיק ספר שקניתי לגמרי לבד מכסף שלי. הכנסתי אותו לתיק בחרדת קודש, וכל הדרך בחזרה הביתה מיששתי אותו בכל כמה דקות כדי לוודא שהוא לא נעלם משם.

תרבות בכלל וספרות בפרט הייתה כוכב ראשי בבית הורי. התמזל מזלי להיות דו-לשונית כמעט מיום היוולדי, ומבחינת הספרות זה היה רווח כפול, כי הורי הקפידו לחשוף אותנו לספרות הקלאסית בעברית ובאנגלית כאחד. קראתי במקביל את "מסע הבובות לארץ ישראל", שמונה בעקבות אחד", "עיר קטנה ואנשים בה מעט", כולם בעברית צחה וברה, ואת "הקוסם מארץ עוץ", "אליס בארץ הפלאות" ו"גוליבר" באנגלית המקורית. אני בוודאי אחד האנשים הבודדים בעולם שקראו את הגרסא המלאה של הספר "במבי"– כן, יש ספר שלם כזה, שעליו מבוסס הסרט של דיסני. זה אחד הספרים הראשונים שעוסקים בנזק שהאדם עושה לסביבה, כתוב נפלא ויושב על המדף בספרייה שלי עד היום, בדפים צהובים וריחניים מזוקן. תענוג. אם להיות תולעת ספרים זה אחד הסממנים של חנוניות, אז בבקשה – אני לא סתם חנונית. אני האמא של החנונים.

חינכו אותי שספר הוא דבר כמעט קדוש. זה לווה בערימת כללי ייהרג-ובל-יעבור:

ספר שמתחילים חייבים לסיים.

אסור בשום אופן לכתוב על הדפים – בשביל זה אפשר לקחת מחברת נפרדת אם רוצים. המקרה היחיד שמתיר לכתוב על ספר הוא כשמעניקים אותו במתנה – אז מותר לכתוב הקדשה.

על ספר חייבים לשמור – שלא יירטב, יתלכלך, ייזרק חלילה.

כל ספר שקוראים, חייב להישמר בבית, בספריה: ספריה מלאה וגדושה היא סימן לבעליה – לטעמו, לתרבותו, לחכמתו.

לאחרונה, השתנתה אצלי התפיסה. הבנתי שהספר צריך לשרת אותי ולא אני אותו. אם אני לוקחת ליד ספר שלא תופס אותי, אני נוטשת אותו – הזמן שלי יקר מדי. כמויות הספרים שאני רוכשת היא כזו, שאין שום אפשרות לשמור את כולם בבית, הייתי צריכה לבנות בית נוסף בשבילם (דודי טוען שצומת וסטימצקי שוקלים להעניק לי אזרחות כבוד בחנויותיהם). לכן מדי פעם, זה ממש בסדר לעשות מיון, להשאיר רק את הספרים שאני ממש לא יכולה להיפרד מהם מכל מני סיבות, ואת השאר לתרום לספרייה העירונית. אבל חילול הקודש הכי גדול: מדי פעם אני אפילו כותבת הערות שוליים! עדיין בעפרון, אבל לפחות כבר לא רועדת לי היד.

אלה הבשורות הטובות. לצערי, השתנו גם כמה דברים אחרים, ולא לטובה.

בשנת 1921, הוציאה אישה בשם ברכה פלאי, בזמנו בעלת ההוצאה לאור "מסדה", שולחן קטן אל המדרכה שמול חנות הספרים שלה ברחוב אלנבי. על השולחן הניחה ספרים, לידם הציבה שלט עליו היה כתוב "ספרים במחירים מוזלים". חמש שנים מאוחר יותר, הרחיבה את היוזמה ויצרה את "שבוע הספר העברי", במסגרתו הוצבו דוכני מכירת ספרים בשדרות רוטשילד בתל-אביב. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה: שבוע הספר הלך והתרחב. מו"לים נוספים הצטרפו. האירוע עבר לכיכר שאז עוד קראו לה כיכר מלכי ישראל. השבוע הפך לחודש, המתקיים בכל רחבי הארץ. חודש הספר העברי. כמובן שכילדה, לא פספסתי אף פעם את הדוכנים שבכיכר. הייתי מגיעה עם חברות, רשימת ספרים שידעתי שברצוני לרכוש הייתה מקופלת בתיק צד גדול שיכיל את הרכישות, היינו משוטטות בין הדוכנים, ממשמשות את הספרים, קוראות בקול זו לזו, מתלבטות יחד, צוחקות הרבה וקונות. זה היה הקניון השנתי הכי מושך ומלהיב, וציפינו לו בכיליון עיניים.

מאז המבצעים של ארבע-במאה, החוויה הזו ניטלה מאתנו. חודש הספר העברי כבר אינו ייחודי ואינו מעורר את ההתרגשות והציפייה שידענו. אפליקציות ממוחשבות הולכות והופכות את חווית הקריאה לאחרת מכפי שידענו, ולא ירחק היום בו כולנו נקרא ספרים על גבי צג מרצד.

אבל הכי גרוע שייך לשינוי אחר. להעניק למישהו ספר שקראתי, או לקבל ממנו ספר שהוא קרא – תמיד הייתה עבורי אחת המתנות המופלאות ביותר. זה שיתוף עמוק בחוויה של רגש וחשיבה כאחד, גם אם החוויה אצל כל אחד מאתנו שונה. מה יפה מזה?

בשנים האחרונות, כבר כמעט לא נעים להעניק ספר במתנה. זה פשוט זול מדי. במצב כזה, איך אפשר לשמר ולו קמצוץ מחוויית ההתרגשות שבקבלת ספר חדש, טרי ופריך כמאפה חם, שהקריאה המשותפת בו היא חלק מהעולם הקסום של הקשר בין מבוגר לעצמו, בין מבוגר לחברו, בין מבוגר לילד?

לפני שלושה חודשים, כשלירי נולדה, ידעתי שאני רוצה להיות הסבתא של הספרים והשירים. אני גם יודעת שפעם בשנה רחוק מלהספיק. צריך לעשות משהו מרוכז, המשכי ובולט בנוכחותו. יצאתי למבצע סבתא.

ראשית, כשהיא הגיעה הביתה חיכתה לה ספרייה התחלתית קטנה ומשובחת. חמש הספרים הראשונים של ילדותה. מאה שירים ראשונים, איה פלוטו, מעשה בחמישה בלונים, תירס חם וארץ יצורי הפרא. התיישבתי לשיר לה את כל השירים, לתופף אתה בתופי התירס ולעשות שלום לבלון האדום. מהר מאד היא הצטרפה אלי, משמיעה קולות תענוג שרק תינוקות בני יומם יודעים להשמיע. מאז, פעם בחודש, ביום שבו נולדה, היא מקבלת ותמשיך לקבל ממני את "ספר החודש" – הבית של יעל, הזחל הרעב, מיץ פטל. אני יושבת אתה על ברכי ומקריאה לה את הסיפורים שעליהם גדלתי אני וגדלו ילדי. היא כבר פוקחת עיניים, צוחקת, מתבוננת בציורים ומושיטה יד קטנה ובלתי מכוונת אל המרחב. השבוע הענקתי לה את "גן גורים", ספר ישן שסבתי הייתה מקריאה לי עם כל התנועות, הקולות והמימיקה המופלאה של סיפור מסופר היטב. תענוג צרוף.

כן, יש לה כבר קלטות די.וי.די., צעצועים מתוחכמים שמאירים בשלל אורות ומנגינות ואפילו כאלה שהיא תוכל להפעיל בעצמה ממש עוד מעט קט, בלי שמישהו יצטרך לתווך לה את החוויה. אבל כמו הסבא המופלא ב"נסיכה הקסומה", את החוויה האינטימית של גילוי סיפור ביחד, של פיתוח הדמיון המועשר בציורי הילדים הפשוטים ושל ההנאה שביצירת תיאטרון חי מתוכם – את זה, אני משאירה לעצמי, ושום צעצוע או מחשב מתוחכם לא יחליף אותי. אני כבר מחכה ליום שבו היא תבוא לביקור ותבקש את אחת הבקשות הכי מרגשות שהיא תוכל לבקש ממני – סבתא, ספרי לי סיפור.

שבת שלום,

ליאת


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד