פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

לא קרה כלום ©


מספרים שכאשר נרקיס היה מתבונן בהשתקפות דמותו במימי הנחל, גם הנחל היה מתבונן בעצמו כפי שהשתקף בעיניו של הנער היפהפה. שניהם, נרקיס והנחל, אהבו להסתכל זה בזה, כל אחד מהם רואה את דמותו-שלו ומתמוגג ממראה עיניו. אמא הייתה אומרת, שהסיפור על נרקיס והאגם הוא בעצם סיפור על הורה וילדו. כל הורה מתבונן בילדו ורואה את תכונותיו-שלו משתקפות בו, וכל ילד מתבונן בהוריו ורואה מה נחרת בו מהם.

גם בין אבא וטל, בנו הצעיר, התגשם סיפורם של נרקיס והנחל, רק הרגש היה אחר. כי כשאבא התבונן בטל, רואה בו את השתקפותו-שלו, הוא לא יכול היה לסבול את מה שהוא רואה.

וגם במקרה הזה, הסוף היה טביעה.

"צלצלתי להגיד לך לילה טוב, ושאני אוהב אותך," קולו היה מסורבל. "תזכרי את זה."

"מה קרה?" משהו בקול גרם לי להקשיב היטב, דרוכה.

"שום דבר מיוחד," התגונן מהר מדי. "לא משהו שלא קרה כבר בעבר."

"אני לא בדיוק רגילה שאתה מתקשר אלי באמצע הלילה כדי להגיד לי לילה טוב. הכל בסדר?"

"לא יכול להיות יותר טוב. סוף סוף החלטתי לעשות מה שצריך. מחר הכל ישתנה."

לא ידעתי שאפשר ממש להרגיש את הלב נופל בחזה. מפרפר, כן; קופץ בהתרגשות, בוודאי. אפילו עומד מלכת מהתרגשות או מפחד, אבל לא נופל. זה היה חדש לי.

"מה זאת אומרת מחר הכל ישתנה? מה ישתנה?"

"סוף סוף אבא יקבל מה שהוא תמיד רצה," התפרץ פתאום, "מה שרק עכשיו החלטתי שהגיע הזמן לעשות. הייתי צריך לעשות את זה מזמן. אבל לא רציתי שתקומי מחר בלי שאמרתי לך שאני אוהב אותך…" קולו התחיל ללעלע.

"טל, על מה אתה מדבר?" הייתי על סף פאניקה. לא יכול להיות שהוא מתכוון למה שנדמה לי שהוא מתכוון. "מה קרה? מה אתה הולך לעשות?!"

"לא קרה כלום, עזבי. זו החלטה שלי וזהו."

"תענה לי עכשיו או שאני נכנסת לאוטו, וכמו שאתה גדול וחזק אני באה לנער אותך במו ידיי עד שהתשובה תצא ממך. מה אתה הולך לעשות?!"

"אל תכנסי לאוטו, ואל תדברי שטויות," קולו נדד, מנומנם. הוא פיהק והמשיך. "זה במילא לא יעזור. אני, את מה שהייתי צריך לעשות, כבר עשיתי."

רן עמד לידי, מצחו מקומט ומבטו רציני. הוא קלט את כל פרטי השיחה. עגלי זיעה קטנים החלו לבצבץ על מצחו, עיניו דיברו. מבלי לאבד את המיקוד שלי בטלפון, סימנתי לרן שיתקשר מהקו השני אל הורי. ידעתי שהם בוודאי צופים בטלוויזיה בחדר הסמוך לחדרו של טל. המשכתי לדובב את אחי.

"טל, אם לא תיתן לי יותר פרטים אני נשבעת שאני תיכף באה. אתה חייב להסביר לי למה אתה מתכוון."

"את יודעת!" התפרץ פתאום. "זה לא חדש…" הבחנתי שהקול שוב נודד. "הוא עוד פעם ניסה לזרוק אותי מהבית. אמר שאני לא שווה כלום. שאני לא יודע שום דבר, שאני אפס. רק הוא חכם. רק הוא מוצלח. מאז שנולדתי אני רק אכזבה בשבילו. נמאס לי. כבר לא תהיה לו אכזבה יותר," הוא השתתק.

ידעתי שאני חייבת להשאיר אותו ער. "טל, על מה רבתם הפעם? מה קרה?"

"צריך שמשהו יקרה?" שוב פיהק, קולו משועמם. "מספיק שאני קיים. זה מה שמרגיז אותו."

"אתה יודע שזה לא נכון," ניסיתי, שוב ניסיתי, כמו אלף פעמים בעבר ולמרות שידעתי שזה לא יעזור. "ובכלל, למה אתה חייב להתייחס לזה? תתעלם," חזרתי ודרשתי מילד בן שש עשרה את מה שמבוגרים בני ארבעים לא תמיד מסוגלים לעשות.

ידו של רן הונחה על כתפי. "בואי," אמר, וקולו רציני וזר. "בזמן שדיברתם, אמא שלך בדקה. כל כדורי השינה נעלמו."

רעמת התלתלים השחורה שתמיד קיפצה מול עיני במרחבי ילדותי, על הגדרות, על העצים ומול עיניהן הנרגזות של אינסוף מורות, נחה בשקט מוזר ובלתי אופייני על כרית דהויה. פניו היו שלוות, ידיו רפויות לצדי גופו, עיניו עצומות. סדין בית-חולים כיסה את פלג גופו התחתון. נשימות קצובות, איטיות, היו סימן החיים היחיד במיטה.

אמי עמדה לידו, עיניה אדומות. "טוב שכבר הגעתם," קולה היה חלול, פיה קפוץ ומבטה לא סר מפניו. אימה עטפה אותה, רגליה רעדו. ראיתי שהיא נאבקת שלא ליפול. "עשו לו שטיפת קיבה. הרופאים אמרו שהוא יהיה בסדר."

"מה בסדר, מי בסדר?!" למרות שסיננתי את המילים בשקט, קולי נשמע לי כמו הצלפה. "הוא צריך עזרה, אמא! אם לא תנסו לפתור את הבעיה, היא לא תיעלם מעצמה, ואז בפעם הבאה הוא עוד עלול להצליח." לא ידעתי איך להפוך את הדחיפות הברורה שאני חשה למשכנעת דיה.

"אבא לא יסכים," אמרה. "הוא חושב שזה הכל הצגה."

"הבן שלו מונח כאן, אחרי שטיפת קיבה שהיה צריך לעשות לו כי הוא בלע בקבוק שלם של כדורי שינה, והוא חושב שהכל הצגה?!" לא יכולתי לעצור את הרעד בידיי. "איפה הוא בכלל?"

"בחוץ, מדבר עם הרופאים…באנו לכאן כי ידענו שגידי תורן, אבא רצה שהוא יעזור…באמת קיבלו אותנו מייד…"

"אמא, גידי רופא כירורג, זה לא בדיוק תחום ההתמחות של הרופא שטל צריך! את מבינה, לא, את בכלל קולטת מה הוא ניסה לעשות הערב?"

"עזבי, הרופאים אמרו שהכדורים שהוא לקח לא היו הורגים אותו, מקסימום הוא היה ישן הרבה שעות…"

"אבל הוא לא ידע את זה!" האימה עברה ממנה אלי.

"הוא גם התקשר אלייך…ואמר לך…זה סימן שהוא רצה שנציל אותו…" לשבריר שנייה, להרף עין קצרצר, הבליחו בי רחמים. היא דמתה לטובע הנסחף בגל גדול ממידותיו, נאחז בקצה קש ומשוכנע שזה מה שיציל אותו מול המים הרבים. עשרים ושש שנותיי נראו לפתע ארוכות ומלאות בגרות ותובנה לעומת חמישים שנותיה.

"נכון, הוא רצה שנציל אותו," אמרתי לאט, כמו מסבירה לילד. "אבל ההצלה הזו לא מסתכמת בשטיפת קיבה. זו אפילו לא התחלה של הצלה."

היא שתקה רגע. "אבא מנסה לשכנע אותם שלא ירשמו בתיק שטל בלע כדורים. שירשמו שהוא אכל משהו מקולקל. שזה לא יהרוס לו את העתיד. אם הצבא יידע, הם עלולים לא לרצות לגייס אותו, זה יהיה כתם לכל החיים!"

ייאוש עמום ומוכר ריפה את גופי. על איזה עתיד אפשר לחשוב כשההווה כבר כל כך מקולקל. כמו במשחק הטטריס שטל אוהב לשחק במשך שעות על גבי שעות, בהילוך איטי, נפלו קוביות למקומם. "בגלל זה באתם לכאן…" מלמלתי. "זו העזרה שרציתם מגידי…שידאג לרישום בתיק…" זעם בלתי נשלט עלה ממעמקי בטני אל גרוני, אוחז בחוזקה במיתרי הקול, קושר יתרים סביב צווארי ומאיים למשוך. "זה מה שמדאיג אתכם…לא מה גרם לו למאוס בחייו, לא מה אתם עשיתם שהביא אותו למיטה הזו, לא העזרה שהוא צריך… לא…מה שמדאיג אתכם, זה שלא ידעו."

היא שתקה. פעם אחת, פעם יחידה ונוראה, רציתי שתצעק. שתכעס. שתאשים. שסוף כל סוף תטיח באבא שלי את מה שהיא לא מעזה לומר כבר שנים, שתוריד אותו לכמה רגעים ממזבח ההערצה שבנתה סביבו ותגן על בנה כפי שמעולם לא ידעה. שתטלטל את עצמה ואותו ותתבע את עלבון ילדה האובד. אבל היא רק שתקה.

אבי נכנס לחדר, מלווה בשני רופאים. הוא חייך חיוך גדול, ובקול שניכרה בו רווחה עצומה אמר: "הכל יהיה בסדר, הכל טופל. מזל שבאנו לפה, גידי סידר מה שצריך. לטל בסך-הכל היה קלקול קיבה. הכל יהיה בסדר." ואחרי שהביט לרגע בפניו החיוורים של בנו, הוסיף: "טוב, הוא יישן כל הלילה. אני מת מרעב. יש כאן איזו מסעדה טובה בסביבה?"

ובשום מקום לא נרשם שכשהיה בן שש-עשרה, אחי ניסה להתאבד.

הם הלכו לישון את שארית החושך, משאירים אותי עם המועקה. ישבתי לצד מיטתו, שומרת אחי עד יעלה האור.

כמה שברירי הוא נראה. שבעים וששה קילוגרמים של רסיסים מונחים לאורך מטר שמונים ואחת על סדין לבן, שהמילים "קופת חולים כללית" רצות לאורכו בצבע ירקרק דהוי. צבעים זה לא הצד החזק של בית החולים.

הושטתי יד וליטפתי בזהירות את התלתל הלבן המונח על מצחו, תלתל בהיר ובודד בעיבורה של רעמה כהה, נשיקת קצפת בערימת שוקולד. טל נולד עם נשיקת הקצפת על מצחו, מורדת בחברותיה השחורות. אות וסימן, אמרנו, טל קורא תיגר חצוף נגד העולם כולו.

התבוננתי בתלתל הלבן וניסיתי להיזכר מתי לאורך השנים הכול התקלקל כל כך. פסקאות-זיכרון הקישו במוחי.

אבא מתבונן ביצור דמיוני שטל בנה מקוביות לגו, זורק לעברו "אני אראה לך איך צריך לעשות את זה", נוטל קוביות אחרות ובונה טי-רקס אימתני.

אמא מזכירה לאבא שלא רק המחנכת, גם הגננת של טל אמרה שאולי כדאי לקחת אותו לפסיכולוג. "מה הן מבינות בכלל," הוא רותח. "אז הוא שובב. גם אני הייתי. שום ילד שלי לא צריך פסיכולוג."

טל מביא הביתה גביע שזכה בו בעת משחק כדורגל, חיוכה של אמא קופא כשאבא מעקם את פיו, רוטן "אצל כדורגלנים השכל נמצא ברגליים."

טל טורק את דלת חדרו אחרי שהוא שב במפתיע מפעולה בצופים. הילדים טוענים שהוא מציק להם, קורא להם בשמות, מקלל. המדריך מבקש ממנו לחדול להגיע לפעולות.

אצבעו של אבא מונפת בדרישה שיחזור מייד למקום שממנו שילחו אותו או שהוא ימצא את עצמו מחוץ לבית. "אני לא מגדל פרא אדם!" אבא פוסק, "אם אתה לא יודע להתנהג כמו בן אדם, תעוף מכאן!"

הפעם הראשונה שאבא באמת זורק את טל מהבית, כשטל נזרק מבית הספר בגלל בעיות התנהגות. הוא מורשה לחזור הביתה רק לאחר שהוא מבטיח שבבית הספר החדש יתנהג כראוי.

טל גדל כגור אריות נזעם, מחפש לשווא אחר ליטופו של אבא והגנתה של אמא.

טל מוטל חסר אונים במיטה זרה ומנוכרת, קיבתו ריקה ופניו שלווים.

אור הבוקר הביא אתו שקט לאה. ידו של אבא שהונחה על ראשי פקחה את עפעפיי הרדומים. אמא הייתה עסוקה בסידור ארוחת בוקר על מגש פלסטיק שרוט. טל עדיין ישן.

"ישנת קצת?" שאלה אמא.

"לא ממש," עניתי. "אני בטוחה שגם אתם לא."

"דווקא הצלחנו לישון לא רע, " ענתה וקולה כמעט עליז. "אחרי מה שאחיך עשה לנו, היינו זקוקים לזה."

לא הספקתי לענות כשהבחנתי שעיניו של טל נפקחו היישר אל עיניו של אבא.

"כרגיל כשאתה עושה שטויות, אני צריך לסדר הכל," היו המילים הראשונות שאבא אמר. התוכחה בקולו הייתה קשה. "גם הפעם עשיתי את זה. אל תדאג, אף אחד לא יודע. לא קרה כלום. אני הולך עכשיו לעבודה. לא קרה כלום, אתה שומע?! נפגש בערב, בבית."

הוא הלך.

מבטו של טל עקב אחריו, טובע.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד