כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד

פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

"וזאת הברכה" – רגע לפני שנתחיל מחדש


לא לחינם מסתיימת התורה באות "ל", ומיד מתחילה מחדש באות "ב": פרידה והתחלה מחדש זקוקים להרבה מאד כח ואהבה

או-טו-טו, ממש עוד מעט, נסיים לקרוא בתורה ונתחיל שוב מבראשית. או-טו-טו, ממש עוד מעט, יסתיימו דבריו האחרונות של משה אל בני ישראל, ונשוב לבריאה מחדש. כבר כמה שבועות שאנו הולכים ונפרדים ממנו, וכבר כמעט הגענו לנקודת הסיום. הפרידה הזו ארוכה: היא כוללת ארועים, תזכורות של ימים עברו, נבירה מחודשת בערכים ובאורחות חיים. פרידה ארוכה ומתוכננת היטב. מזה זמן שמשה יודע שהוא בתקופת חייו האחרונה. כמו חולה שנמסר לו שיש לו כך-וכך עוד חודשים לחיות, גם משה יודע שדקה לפני שנכנסים לארץ ישראל, נגזר עליו להפרד מהעולם. הוא משתמש בזמן הזה כמיטב יכולתו, ועושה את הדברים שהם הכי חשובים לו. פרידה מפוארת, משמעותית וצנועה כאחד, כיאה למנהיג שמאז סוף ספר דברים טרם קם עוד אדם בשיעור קומתו.

יש כל מני פרידות בעולם. יש פרידות חטופות, בלתי מתוכננות, הנוחתות עליך בלי הודעה מראש ומרגישות כאילו הוכית קשות על-ידי בריון ענק. כך נפרדנו מאבי, כאשר אחר צהריים אחד פסע לצדי במלוא קומתו הבוטחת לכיוון חדר ניתוח כדי לעשות "פרוצדורה קלה". דקה לפני שהוא נכנס לחדר ממנו לא יצא, עוד הספיק לסובב אלינו ראש ולסחוט הבטחה שבערב נגניב אליו סטייק בפיתה. את הסטייק הוא כבר לא זכה לקבל. "מות נשיקה", אמרו לי אנשים. בלי סבל, בלי כאב, בלי לדעת כלום מראש. הבן-אדם נרדם וזהו. אולי, אבל לכאב שחווה מי שנשאר – כאב שמקורו בתחושה הקשה של הפתעה והחמצה של מי שלא זכה להפרד כראוי – לכאב הזה אין שום קשר לנשיקות.

יש פרידות חלקיות, גנובות, כאלה שמתהלכות על קצות האצבעות כדי לא להחריד בבת אחת. כאשר צד אחד כבר יודע, בעוד הצד השני מתהפך על משכבו ותוהה מה באמת, לעזאזל, קורה כאן. פרידות שמשאירות חצי-הפתעה, חצי-השלמה. פרידות של סימני שאלה שממשיכים לחרוט בבשר החי את שריטות הכאב המדמיעות.

ויש פרידות עגולות. פרידות שמעניקות את הזמן להתכונן, עד כמה שזה אפשרי, לגעגוע הצפוי. כך נפרדנו מאמי בשנת חייה האחרונה. פרידה של להיזכר ביחד בחיוך בימים עברו, להתווכח על איך בדיוק היו הדברים. לשוחח על אותם הדברים שתמיד חשבנו שעוד יהיה זמן לכך. להבין שהזמן הזה הגיע. להפליג בשיחה גם למקומות נוספים שלא תכננו מראש. להנעים את החודשים האחרונים בשמחות קטנות, באירועים מחבקים, ביצירת זכרונות נוספים לאלה שישארו. לתת את כל הנשיקות שעוד התכוונו לתת, את כל החיבוקים שעוד עצורים בזרועות. לקרוא שוב ביחד את הספר ההוא שנהננו ממנו כל כך, לראות שוב את הסרט שאנחנו בוכים וצוחקים בגללו ולהבין שזה לא באמת בגללו, להתמכר ביחד לאופרת סבון חדשה, לאכול את המאכלים שהכי אוהבים עוד פעם אחת. להתבדח על מה שיהיה אחרי. להשלים עם העובדה שמדובר בפעמים אחרונות. להשלים עם הסוף ולהשלים עם ההמשך. להבין שגם כשהוא קשה, הכאב הזה עגול וחלק.

ולברך. זה טוב בכל מצב, גם אם לא מדובר בסוף. אנחנו מברכים כל התחלה חדשה, כל משאלה שאנחנו מבקשים שתתגשם לאלה שאנחנו חפצים ביקרם. יעקב ברך את שנים עשר בניו, משה מברך את כל בני ישראל, אחרים שולחים ברכה לכל בני האדם באשר הם. כשחשבתי השבוע על כל ה"זאת הברכה" שאני מבקשת, אני מודה שקודם כל התמקדתי בחלקת אלוהים הקטנה שלי. הסל שלי מלא בברכות לכל כך הרבה אהובים. זה לא מעט. זה אפילו הרבה, וזה שימח אותי. כשברכות טובות מתגשמות, השאר כבר יכול להסתדר הלאה, כמו אדוות רכות במים. כמו רפרוף כנפי הפרפר.

או-טו-טו, ממש עוד מעט, מסתיימים דבריו של משה אל בני ישראל. פרידה שלמה, עגולה, מלאה ומברכת. ללמדנו כיצד צריך ונכון להפרד, אם ראויים לכך.

לא לחינם מסתיימת התורה באות "ל", ומיד מתחילה מחדש באות "ב": פרידה והתחלה מחדש זקוקים להרבה מאד כח ואהבה.

ושניהם באים מהלב.