בעיר שבה התיאטרון, המוסיקה והמוזיאונים הטובים בעולם,אני תמיד מרגישה כמו ילדה בחנות צעצועים ענקית שלומדת וחווה דברים חדשים.
אהבתי לניו יורק ידועה ומוכרת. בעיר שבה התיאטרון, המוסיקה והמוזיאונים הטובים בעולם,אני תמיד מרגישה כמו ילדה בחנות צעצועים ענקית שלומדת וחווה דברים חדשים, לטוב ולרע. הנה כמה התרשמויות מהשבוע האחרון שלא מצריכות מילים נוספות:
– נשימתי נעתקה לרגע כשבטלויזיה עלתה המודעה הבאה, שהזכירה נשכחות: "עברו כבר שלוש מאות חמישים וחמישה ימים מאז…" מוחי רץ. איזה חייל נעלם להם? איזה אסון התרחש שהם צריכים לציין את הימים עד שהוא יחלוף? ואז הקריין המשיך: "…מאז שS&P הורידו את הדירוג שלנו". שיעור בסדרי עדיפויות לאומיים.
– בכל פעם מחדש אני נהנית מעד כמה הכל כאן גדול, גרנדיוזי, מפואר ממש. הסטייק של פיטר לוגר בהתאם. כשאנחנו לא ממש מצליחים לסיים אותו, המלצר מחייך בחביבות ואומר שאין בעיה, יש כלב שהם נותנים לו את השאריות. כשאנחנו יוצאים מהמסעדה ופונים לסמטה צדדית, שני הומלסים מביטים בנו בעינים כלות.
– "בארנס אנד נובל" גדולה ומלאה כתמיד, במגוון ענק של ספרים ושל אנשים כאחד. למרות שאין כאן מבצעים של ארבע במאה. אף אחד גם לא חושב שזה מוזר שליד הספרים יש גם הצעות לקנייה של ספרות ממוחשבת, כולל המכשירים האלקטרוניים שבאמצעותם קוראים ספרים כאלה.
– המוזיאונים מלאים ילדים וצעירים, שלא רק מסיירים ולומדים על התערוכות השונות, אלא גם לומדים אמנות בכלל. מציירים. שומעים סיפורים על האמנים. זה נכון גם בתיאטרון, בקונצרטים ובבלט. גם זה עניין של סדרי עדיפויות לאומיים.
– יום העצמאות האמריקאי. כמו שאר החגים כאן, מתבטא בראש ובראשונה בדבר הכי חשוב: סיילים. מכירות ענק בכל מקום, רק תכנסו ותקנו. נוסף לכך, יש מופע זיקוקים על הנהר. במשך חצי שעה, השמים מתמלאים בצבעים, אורות ועשן. חוץ מזה, כלום. אין במות, אין מוסיקה, אין קישוטים ברחובות, אפילו אין קישוטים או דגלים בחלונות הבתים. מכירות וזיקוקים באדיבות מייסיס, בית כלבו ענק. זה הכל. זה לא בגלל שאחרי מאתיים ומשהו שנים כבר נמאס לחגוג, זה בגלל שזו תרבות החגיגה. ביום הזיכרון, הטלוויזיה תתמלא באיחולי "יום זיכרון שמח!" ויכריזו על המכירות המיוחדות לחג. כל עם ודרכו לזכור.
– אבל יותר מכל, משמעותה של חברות. חברות אמיתית לא תופרד גם ע"י אוקיינוס. חיבקתי את נכדתה החדשה של חברתי כמו היתה נכדתי, היא רצתה לדעת הכל על נכדתי כמו היתה נכדתה, דיברנו על כל מה שקורה בחיינו כאילו רק אתמול נפרדנו, וכך גם נמשיך כשנפגש בפעם הבאה. בתוך כל העושר המנצנץ יותר והמנצנץ פחות שמקיף אותנו פה, זה העושר החשוב ביותר.
שבת שלום,
ליאת
