פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

התרבות השלישית*


חברה ש"לא סופרת" את מדעניה, שאינה מתייחסת אליהם כאל הוגי דעות אינטלקטואליים ולא הופכת את הידע וההבנה שלהם לנחלת הכלל, נמצאת בסכנה ממשית.

"מה פתאום שאני אבוא לאיזה פאב ואסביר למישהו, שכל מה שמעניין אותו זה כוס הבירה שלו, על מה אני עובד במחקר שלי? משהו שאני משקיע בו את כל חיי, עבודה ולימודים לעומק של שנים, ועכשיו אני צריך לספר על זה לכל עובר אורח?! זו ממש זילות של המדעים. מי שזה מעניין אותו, שיתכבד בבקשה ויבוא להרצאה או לקורס באוניברסיטה. שיתאמץ קצת. שיוכיח שזה מעניין אותו, למרות שגם אז אני ממש לא בטוח שהוא בכלל יהיה מסוגל באמת להבין את זה." בהבל פה אחד, ביטל הדובר – מדען צעיר באחד המוסדות האקדמיים בארץ – את כל הישגי ה"תרבות השלישית" שגדולי המדע והאמנויות האנושיים עמלים עליהם כבר כמה עשורים.

לפני כחצי מאה הזהיר המדען והסופר סר צ.פ. סנואו כי אנו חיים בעולם ההולך ונעשה דיכוטומי. בצד אחד מצויים אנשי המדעים, המקדמים את האנושות בזכות מחקרים פורצי דרך בתחומים כגון מדעי המוח, אסטרופיסיקה וננוטכנולוגיה אך מבינים מעט מאד בתחומי הציור, האדריכלות או הספרות היפה; מולם ניצבים אנשי הרוח, הבקיאים בשלל תחומי היצירה האנושית אך אינם מסוגלים להסביר מהי תאוצה, מהי טקטוניקת הלוחות או לצטט את החוק השני של התרמודינאמיקה. במילים אחרות, החברה המודרנית הולכת ומתחלקת לשתי תרבויות שלכל אחת מהן שפה שונה ושהמשותף ביניהן הולך ומתפוגג. יתרה מזאת: סנואו הזהיר שהאינטלקטואליות עצמה הולכת ונשמטת מידיהם של אנשי מדע, בעוד אנשי רוח מנכסים אותה לעצמם ומדירים ממנה בעלי ידע והוגי דעות כגון דיראק, בוהר ואיינשטיין.

אזהרתו של סנואו זכתה לתגובות רבות ומעורבות. אחת התגובות היתה עיסוק גובר והולך ביצירת התרבות השלישית, מושג שסנואו עצמו תבע כמה שנים אחרי מאמרו על שתי התרבויות: בניית גשר תקשורתי משותף בין אנשי המדעים המדויקים לבין אנשי מדעי הרוח. הגשר הזה הצליח באופן חלקי בלבד. אמנם, אנו משופעים בספרות מדעית פופולארית, המנסה להנחיל לציבור הקוראים הרחב את עיקרי הידע המדעי המשפיע על אורחות חיי כולנו ולעסוק בשאלות אינטלקטואליות-פילוסופיות בסיסיות. גם אמנים נודעים בתחומי הספרות, הקולנוע, הטלוויזיה והאמנויות הפלסטיות משתמשים בידע מדעי רחב ביצירותיהם. אך יחד עם זאת, אנשי המדע נעדרים כמעט לחלוטין מהשיח התרבותי ובעיקר מההכרה התרבותית הניתנת לבעלי הישגים. כמעט ואין לנו "גיבורי תרבות" מתחומי המדעים. אדם נחשב לאינטלקטואל תרבותי אם הוא יודע לזהות יצירות של פיקאסו, לשוחח בכובד ראש על יופייה של המוסיקה של באך ולצטט את פולקנר, בעוד זיהוי מודל של הסליל הכפול, הכרת הקשר בין אופנהיימר לבין המושג "שבעתיים כאור החמה" והבנת חוקי התרמודינאמיקה לא מזכה אותו בתואר דומה. די אם נציץ ברשימת גיבורי התרבות המוצגים בסדרת הרצאות הניתנת במוסד פופולארי, המנסות לערוך "היכרות עם גיבורים ששינו סדרי עולם – אישים שעיצבו את המחשבות, האמונות, החברה…". מבין עשר גיבורי תרבות שנבחרו ל"היכרות" בשנת 2012, אין ולו מדען אחד. מכיוון שקיימים מדענים רבים שעבודתם "עיצבה את המחשבות, האמונות והחברה", לא נותר אלא להסיק שהם פשוט לא נמצאים ברדאר של המושג "גיבורי תרבות", או כמו שהילדים שלנו אומרים – לא סופרים אותם.

חברה ש"לא סופרת" את מדעניה, שאינה מתייחסת אליהם כאל הוגי דעות אינטלקטואליים ולא הופכת את הידע וההבנה שלהם לנחלת הכלל, נמצאת בסכנה ממשית. ההיסטוריה האנושית מוכיחה כי בהעדר גשר אמיתי, קל יותר לתיאורטיקנים שונים לטעון כי הם מתבססים על עובדות מדעיות ולהפיץ את תורותיהם מבלי שמתנגדים אמיתיים יוכלו לקום ולהוכיח שהמלכים הם עירומים. בלי הבנה רחבה של הישגי המדע והטכנולוגיה וחשיבותם, התמיכה התרבותית הנחוצה להמשך שגשוגם לתועלת האנושות תלך ותצטמצם. החיים במגדל השן יהפכו לא רק ליקרים מדי, בודדים מדי – אלא גם למנוכרים ומיותרים, עד שהקהל הרחב יוקיע אותם מקרבו. זה נכון גם בהיבט של מדעי הרוח: יצירה וחשיבה המשתמשות, בין השאר, גם בידע מדעי וטכנולוגי הן בעלות משמעויות תרבותיות ואינטלקטואליות עמוקות יותר, מעוררות דיון מגרה ומהנה יותר ומובילות ליצירה נוספת ברמה גבוהה.

אבל הגרוע מכל – דור העתיד של חברה כזו בוחר לעסוק במדעים ובאמנויות פחות ופחות, מצב שמדינת ישראל ניצבת בפניו כבר שנים. השילוב בין אובדן היוקרה לבין הקושי האמיתי להתפרנס מעיסוק במדעים המדויקים, במדעי הרוח ובהוראתם הוא קטלני. התרוקנות הפקולטות למדעי הרוח, הירידה הדרסטית ברמת הסטודנטים למדעים ובריחת המוחות מתחום ההוראה היא אחת התוצאות של חברה כזו. * (ראו בסוף המאמר: הטובים להוראה)

כמו כל סוגיה, גם סוגיה זו היא מורכבת – ולכן דורשת פתרון מורכב. מורכב אינו בהכרח קשה, אלא מגוון. הוא דורש פיתוח ערוצים שונים הפועלים לחוד וביחד כחלקי תצרף כדי ליצור תמונה שלמה.

ערוץ אחד מחייב חיזוק המומחים והמצוינים בתחומם. השקעה במשאבים, בתכניות, בתגמול נאות, בהצגת המצוינים כגיבורי תרבות שיש לשאת אליהם עיניים. את הפירמידה יש למשוך מהראש. מפעלים כמו פרס וולף ופרס קריל, הניתנים למדענים ולאמנים מצטיינים מהארץ ומהעולם, מהווים מגדלור המושך אליו את המוטיבציה האנושית להצטיין.

ערוץ נוסף הוא הבטחה של אוריינות פונקציונלית לכל, במדעים המדויקים ובמדעי הרוח כאחד: הידע והמיומנויות הנדרשים כדי לקבל החלטות, לפתור בעיות וליצור תוצרים בחיי היום-יום, באופן פעיל ומושכל. זה תפקידה של מערכת החינוך הפורמאלית, בכל שכבות הגיל. בשנים האחרונות אנו עדים להתעוררות בתחום חיזוק המצוינות המדעית. הגיע הזמן להחזיר ולחזק גם את המצוינות במדעי הרוח – מוסיקה, אמנות, שירה – בחזית העשייה החינוכית.

ערוץ שלישי הוא השיח הפופולארי. מפגשים בין אנשי שתי התרבויות, בינם לבין תלמידים מכל תחומי הדעת, בינם לבין הציבור. בפאב, בפארק, במפגשים בבתי הספר, בהרצאות לקהל הרחב. השבוע נכחתי במפגש מרגש בין זוכי פרס וולף, מדענים מובילים מהעולם, עם תלמידי תיכון ומכללות של אורט. המפגש התקיים באולם שהיה מלא מפה לפה בתלמידים הלומדים נושאים שונים, שאינם בהכרח קשורים לתחומי הדעת שבהם מומחים הזוכים. המדענים התייחסו לתלמידים במלוא הרצינות, ובהרצאות קצרות הסבירו בשפה שווה לכל נפש את תחומי מחקריהם. התלמידים שתו כל מילה, שאלו שאלות ענייניות וביקשו לשמוע עוד. "אני בכלל לומדת שרטוט, לא חשבתי שיהיה לי מעניין אבל אני ממש לא רוצה ללכת!" התבטאה אחת התלמידות לאחר שסיימה "לתחקר" זוכה מתחום הננוטכנולוגיה. נוסף לפיתוח ההבנה הרחבה כלפי תחומי הדעת האנושיים, הנחוצה להמשך שגשוגם, מחקרים מוכיחים כי מפגשים כאלה יכולים להפוך לאירועי מפתח המהווים נקודת מפנה בבחירות המקצועיות שאנו מקבלים. במילים אחרות, מפגשים כאלה הם קריטיים לקיומו של דור המשך בכל תחומי הדעת.

שילוב מוצלח של שלושת הערוצים האלה יסייע ביצירתה של שפה משותפת, הנחוצה להערכה הדדית וליצירת "התרבות השלישית".

אתמול סיפרתי לחבר, אמן במקצועו, על הביקור של זוכי פרס וולף באורט. יפה, אמר, אבל את האמנים שיזכו בשנה הבאה תיקחי למקומות כמו בצלאל ושנקר. אל תיקחי אותם לפגוש סתם תלמידי תיכון. הם הרי לא יבינו.

* הטובים להוראה

"בעולם אידיאלי, הטובים שבינינו יהיו מורים. השאר ייאלצו להסתפק בפחות", אמר אייקוקה. התבוננות במצב ההוראה בישראל מגלה שאנחנו במרחק שנות אור מעולם אידיאלי. מספר הסטודנטים הרשומים ללימודי הוראת המדעים זעום ביותר ועומד על עשרות בודדות. המחסור החמור במורים מביא לקליטת מורים חסרי הכשרה מקצועית. כך, שכ-18% מהמורים למתמטיקה כלל אינם מתאימים להוראת מתמטיקה, שכן אין ברשותם תעודת הוראה או תואר אקדמי במדעים מדויקים. דו"ח של המועצה להשכלה גבוהה קובע כי המצוקה אינה מתבטאת רק במספר הסטודנטים הלומדים מדעים, אלא גם – ובעיקר – באיכותם. מדענים ישראלים מובילים טוענים כי הם ניצבים בפני שתי בעיות קשות: מדי שנה, פחות ופחות סטודנטים מגיעים אליהם. אלה שמגיעים, אינם באמת מוכנים ללימודים גבוהים. את הטוענים שאחוז הזכאים לבגרות רק עלה יש להפנות לבחון את טיבה של אותה בגרות. די אם אביא דוגמא מהתחום שלי: כשאני נבחנתי בבחינת הבגרות ברמה של חמש יחידות בביולוגיה, בסוף שנות השבעים, חויבתי ללמוד כימיה ברמה של שלוש יחידות לימוד לפחות. כשלימדתי בעצמי ביולוגיה לבגרות ברמה של חמש יחידות, התלמידים שלי נדרשו ללמוד רק "כימיה לביולוגים", שרמתה היתה שוות ערך ליחידת לימוד אחת בכימיה. בני, הלומד בימים אלה לבחינת הבגרות בביולוגיה ברמה של חמש יחידות, עושה זאת מבלי שלמד ולו שיעור אחד בכימיה. בשלושת המקרים – לי, לתלמידי ולבני – יש בחינת בגרות בביולוגיה המוגדרת כרמה של חמש יחידות. ללא ספק, זו לא אותה הבחינה.

פורסם בעיתון "הידען", 24.5.12


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד