כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד

פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

הלם העתיד כבר כאן: על סינגולריות*


בדיון הזה, על טכנולוגיות מכפילות ואירועי סינגולריות, נעדרה התייחסות משמעותית ומעמיקה לשתי בעיות מרכזיות, קריטיות, שבלעדיהן הדיון כולו חסר

הלם העתיד כבר כאן

הטכנולוגיה היא חלק מאתנו מהרגע שהתפתח האדם החושב. היא מהותנו, היא האינטלגינציה המרכזית המייחדת אותנו, היא מותר האדם מהבהמה. הטכנולוגיה איננה רק מכשירים כאלה או אחרים, אלא היא תהליך שלם של חשיבה מורכבת שיש בה יצירתיות, מתן מענה לצרכים, תכנון, פיתוח, ייצור, שיכלול – וחוזר חלילה. היא הסיבה שלא נשארנו במערות, שלא הסתפקנו במאור של אש, שאנחנו רצים תמיד "לדבר הבא". האדם מעצב את סביבתו ומגביר את יכולותיו הביולוגיות עוד ועוד, והוא זה שמחליט אם זה יהיה לשימוש טוב או לשימוש רע, בין אם מדובר בפיתוח מעדר ובין אם מדובר בבניית מעבורת חלל. אין ספק שבמאה העשרים ואחת, הגענו ליכולת של פיתוח טכנולוגי הנושק לסינגולריות. אין ספק שזה יוצר דיון מרתק ומעורר אתגרי חשיבה, אתיקה ועשייה רבים – דיון שהיה מוקד הכנס הישראלי הראשון לסינגולריות שהתקיים השבוע בתל-אביב.

אבל בדיון הזה, על טכנולוגיות מכפילות ואירועי סינגולריות, נעדרה התייחסות משמעותית ומעמיקה לשתי בעיות מרכזיות, קריטיות, שבלעדיהן לא רק שהדיון חסר, אלא שלא נכון להמשיך בו כלל. הבעיות האלה כל כך מרכזיות בחיינו, שהיעדרן מהדיון מעורר תמיהה.

הבעיה הראשונה היא בעיה חברתית-מערכתית. הביטו בשינוי העצום שחל בשלל תחומי חיינו במאה השנים האחרונות: אם רופא שחי בתחילת המאה העשרים ייכנס פתאום היום, לאחר כמאה שנה, לבית חולים, סביר להניח שלא נסכים לשים את בריאותנו בידיו מסיבה מאד פשוטה: אין שום סיכוי שהוא יכיר את סביבתו או יבין כיצד היא פועלת. הוא לא יידע מהם כל המכשירים המהבהבים העומדים לרשותו, לא יבין למה נועדו תרופות פשוטות כגון אנטיביוטיקה וחלק ארי מהמחלות והתופעות הנפוצות ביותר הקיימות היום לא יהיו מוכרות לו כלל. אם האחים רייט יתעוררו פתאום הם לא יאמינו מה קרה לתחום התעופה מאז שהם הצליחו לטוס ב"מכונה המעופפת" שהמציאו, יתמהו לאור העובדה שכל ילד יכול לעלות על מטוס שייקח אותו מסביב לעולם בכמה שעות, ויבדקו היטב כיצד ייתכן שהגובה אליו מגיעות ה"מכונות המעופפות" של היום עובר את הירח. הנרי פורד לא יאמין מה קרה למכוניות מאז מודל T, וסביר להניח שהוא לא יידע כיצד להפעיל את רובן. בכל התחומים האלה ורבים אחרים, השינויים אכן מתפתחים בקצב אקספוננציאלי, ובמקרים מסוימים אף יותר מכך. הקצב הסינגולרי אינו "העתיד". במידה רבה הוא כבר כאן.

עכשיו שוו בנפשכם שאותו רופא, או האחים רייט, ייכנסו לכתה בבית ספר. "או!" הם יגידו, ואולי ינשמו לרווחה."סוף סוף – את זהאנחנו מכירים!"

וזו בדיוק הבעיה. מערכת החינוך הממוסדת – המבנה שלה, מטרותיה, המתודולוגיות שלה, הסביבה הלימודית – כל אלה השתנו בקצב אחר לחלוטין, אם בכלל. במקרה הטוב, מערכת החינוך השתנתה בקצב לינארי; במקרה הפחות טוב – בכלל לא. זה לא ענין של מחשב-לכל-ילד או של לוח-חכם (אם זה לא היה כל כך עצוב, הייתי מרשה לעצמי להיות צינית. הלוח חכם??). זה ענין של תפיסת עולם. תפיסת החינוך הבסיסית שלנו, לא השתנתה מאז המהפכה התעשייתית: הבו לנו פועלים/מדענים/מהנדסים (מחק את המיותר וכתוב את המושג הטרנדי הרלוונטי, זה עדיין אותו הדבר) שמצטיינים בבחינות כאלה או אחרות. זה הכל.

המהפכות התפיסתיות, המתבססות על תכונות שהן ייחודיות לאדם כגון יצירתיות וחתירה תמידית לשינוי, שהביאו להתקדמות האנושות בכל שאר התחומים, "דילגו" על תפיסת החינוך. הפער הזה, בין מה שיש לשאר תחומי החיים להציע לבין היכולת שלנו כחברה להכין את ילדנו לכך באמצעות מערכת חינוך המותאמת לכך, חייב להיות במרכז הדיון על סינגולריות. ריי קורצוויל, הוגה תאוריית הסינגולריות, אמר כי העתיד נראה מבטיח, בין השאר, כי מספר בתי הספר במדינות מתפתחות הוכפל פי שלוש. שילוש מספר בתי הספר במדינות מתפתחות הוא מגמה מבורכת רק אם נדע בדיוק מה אנחנו רוצים ללמד שם – ולשם מה.

הבעיה השניה מתחילה ברמה האישית-רגשית. לפני חמישים שנה כתב היהודי-אמריקאי אלן שרמן שיר בשם "אוטומציה". בשירו, הוא מתאר את השתלטות המכונה על האדם. המכונה מחליפה אותו בעבודה, מייצרת עבורו קפה ומזון, מספרת לו סיפורי לילה טוב ומכסה אותו בשמיכה. "אבל כשהיא התיישבה על ברכי ואמרה שהיא אוהבת אותי", שר שרמן, "זה השלב שבו ניתקתי אותה מהחשמל!"

בדרכו הסרקסטית, מתאר שרמן את אחת הבעיות המרכזיות העומדות בלב הדיון של עתידנים בכלל וסינגולריסטים בפרט: היעדר ההתייחסות להשלכות הרגשיות של הסינגולריות.

אחת התוצאות של הסינגולריות היא עלייה בתוחלת החיים. בעת האחרונה, עתידנים מדברים על "מגה-חיים", ובהם תוחלת חיים של מאה וחמישים שנה. עכשיו שוו בנפשכם את החיים האלה. מה עושים עם מאה וחמישים שנה? מחליפים כמה וכמה קריירות; לומדים עוד תואר, עוד תחום; מתמחים בדברים שונים; מטיילים בכל העולם, אולי אפילו מחוץ לכדור הארץ. בחלק מהמקומות משתקעים לכמה שנים, מכירים אנשים חדשים, מנהגים חדשים, אפשרויות חדשות – ואחרי עשרים-שלושים שנה, שוב עוברים.

כיצד ישפיעו מגה-חיים כאלה על היכולות הרגשיות שלנו? איזה מן קשרים אנושיים נבנה עם שכנינו, בקהילות בהן נחיה, במקומות העבודה שלנו? כיצד נבלה את שעות הפנאי? האם בן או בת זוג שבחרנו בגיל עשרים או שלושים עדיין יתאימו לנו גם בגיל מאה וחמש? מה יקרה למבנה המשפחתי כולו וכיצד נתמודד עם השינויים האלה? האם נהיה יותר מאושרים? חברותיים? מדוכאים? רבות כבר נאמר על טעותו של דקארט: לא די שאני חושב, אני צריך גם להרגיש כדי לומר משמע אני קיים. בעידן שבו היכולת הקוגניטיבית שלנו מרקיעה לגבולות הסינגולריות, הפער בינה לבין התפתחות היכולות הרגשיות שלנו הולך וגדל. כיצד נתמודד עם פער זה?

התשובות לשאלות אלה דורשות התייחסות אמיצה, שהיא מעבר לגבולות הפרדיגמות המוכרות לנו, שנוגעת באושיות המבנה החברתי הבסיסי ביותר שלנו: הזוג והמשפחה. הרבה יותר קל להתמודד עם ההחלטה להתיישב בכוכב לכת אחר או עם ההחלטה לפתח רובוט זעיר המווסת את הסוכר בדמנו מאשר להתמודד עם הצורך לבחון את תפיסת הזוגיות שלנו, אבל אלה בדיוק השאלות שאנו חייבים לשאול את עצמנו: לפני שאנחנו רצים לחיות על מאדים, מה זה יעשה לנו מבחינה רגשית?

ההישרדות האנושית תלויה בחדשנות, טוען קורצווייל. זה נכון, אבל זה רק חלק מהתמונה. ההישרדות האנושית תמיד היתה תלויה בחדשנות, אבל היום יותר מתמיד היא תלויה גם ביכולת שלנו להשלים את הפער ההולך וגדל בין היכולות הטכנולוגיות-קוגניטיביות שפיתחנו בקצב מסחרר, לבין היכולות הרגשיות-חברתיות, שעדיין מדדות מאחור.

בפתח העידן הסינגולרי, אלה השאלות האמיתיות שאנחנו חייבים לשאול את עצמנו: מהי מהות החינוך, וכיצד נתמודד עם הקצב החדש של כל תחומי חיינו מבחינה רגשית. נשאלת השאלה, האם יש לנו האומץ הדרוש גם לתת תשובות חדשניות.

שבת שלום

ליאת

* פורסם ב"הידען" ובאתר המי"ל