שבכל פעם שאנחנו מעזים להביט אל לב האש, מתברר שהסנה ממשיך לבעור ואיננו כלה. למרות רצוננו. גם משה לא רצה. זה לא עזר לו
פרשת שמות. אם בספר בראשית המתקדנו בגלגולה של משפחה עתירת מצבי סיכון, ספר שמות יקח אותנו לגלגולו של עם שעורפו קשה. השנה, נקרא את פרשת שמות בדיוק ביום הקצר ביותר בשנה – או הלילה הארוך ביותר, תלוי בזווית הראיה. רק לפני כמה פסוקים בודדים עוד ישבנו על גג העולם, ולפתע – התרסקות מוחלטת. לא זוכרים שפעם, היינו יוסף. גרוע מכך, בוחרים שלא לזכור. הזכרון לא נוח. ולנו לא נותר אלא להתענות כעבדים, עד שנער תמים אחד יזכיר לנו שבכל פעם שאנחנו מעזים להביט אל לב האש, מתברר שהסנה ממשיך לבעור ואיננו כלה. למרות רצוננו. גם משה לא רצה. זה לא עזר לו.
"ואלה שמות" נקרא וניזכר בבוקרו של היום הקצר ביותר, או הלילה הארוך ביותר, תלוי בזווית הראיה. קשים המעברים האלה, בין כסא מלכות לבין בקתת עבדים, בין שמחת השפע לאסון ההשלכה ליאור, בין אור ובין חושך עם כל הצללים שבדרך. מי יודע אם בסוף הדרך, באמת נגיע לחירות. יש משוררים שטוענים שהכי חשוך לפני עלות השחר. יש משוררים המפרטים את כל השמות שניתנו לכל איש, רגש ודרך. בגלל זה הם משוררים, ואנחנו לא. לנו לא נותר אלא להלל.
הלל לשמש הזורחת בכל בוקר טיפה יותר מאוחר, לקרניה המגששות במבוכה. לחשיכה המתארכת שגפיה הולכות ונמתחות לקראת חיבוק הזכרון. לזכרון החיבוק.
הלל ללילה הארוך בשנה. לילה קר, מנוכר. הוא לא זוכר את חסד שעות האור שהלכו והתמעטו, שעוד ילכו ויצטברו.
הלל ל"ואלה שמות". הלילה הזה, שוב יקרא בשמה. רק יילחש, ומיד יימלא ניחוח ורד, והתיבה שדומם שטה תימלא שוב בהבטחת הפעימה.
ואלה שמות. את אלה נהלל. לא שמות אחרים שאין בם נפח. שמות מלאים נהלֵל, נהלֵל שמות גדושי זכרונות.
כי אלה שמותיהם, ואין בלתם. ביום הקצר ביותר בשנה, או בלילה הארוך.
תלוי בזווית ההארה.
