top of page
פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

בת האלוהים*


בת האלוהים/ פורסם ב"שבילים", כתב עת לספרות ואמנות, גיליון 2, מודיעין

החול היה הראשון שנענה לנוכחות פסיעותיי. רך, מתמסר, מפנה מקום לתצורה הברורה של כף הרגל, האצבעות העדינות, כריות הרגל הרכות, העקב העיקש.

התבוננתי בטביעות שלא נמחקו, תוהה על דבקותן בגרגרים. מלכה'לה התיישבה לצדי, גונחת. אני כבר זקנה מדי, גיחכה בתלונה, אם אפילו להתיישב על חוף הים הפך להיות הרפתקה של התעקשות וניצחון.

השתתקה לרגע, מבטה מרחף אל עבר הגומחות המשורטטות שנשאו את זיכרון פסיעותיי. איי-איי-איי, נאנחה חרש. שוב החול זוכר. בפעם הקודמת שראיתי פסיעות כל-כך ברורות, הסוף לא היה טוב.

מלכה'לה חפנה כדור גרגרים זהובים בכפותיה, מניחה להם להתנוצץ בשמש. רחש הגלים נע כמטרונום, הקצף בורח מהם כילד שובב. כמה אהבה את הים, אמרה. כמו הים, היתה אינסופית, נוכחת כבר מזיכרון ראשון, כמו החול העניקה והתמסרה, וכמו הקצף נעלמה. כל כך נעלמה, עד כי מזמן לא חשבתי עליה.

שוב שתקה, מניחה יד מלטפת בתוך אחת הגומחות שנותרו מרגליי. לרגע המהמה שיר ישן, נשאה עין דומעת אל האופק, והשתתקה. נדמה שגם הגלים נשתתקו, מצפים.

אז העניקה לי בראשונה את בתיה.

בתיה. בת-יה.

הדבר הראשון שהמיילדת הבחינה בו היה הילה נוהרת. ההילה הגיחה מבין רגלי היולדת, מבשרת את בואה של תינוקת זעירה ומושלמת. היא הפציעה מתוך רחם אמה מבהיקה במי הלידה, עיניה פקוחות לרווחה והיא נושאת מבט חקרני ועגול אל העולם. באותו רגע ידעה האם המופתעת כי בתה נולדה מוחתמת, וכי שמה של הילדה כבר צרוב על מצחה. בתיה, לחשה כשהניחו את הקטנה על חזה. בת האלוהים.

מי ידע אז שאלוהים צולב גם את בנותיו.

מלכה'לה דיברה, ואני הקשבתי. היא לא חסכה בפרטים, לא הניחה שקיימת תובנה במקום בו נדרש הסבר, לא ייפתה ולא ריככה את מילותיה. חזקה וישרה היתה מלכה'לה עת טוותה את אריג האירועים, אריג קשה, גס ומלא ציפייה דרוכה. דמותה של בתיה הלכה והתבהרה לנגד עיני, סילואט גמיש ומרקד המותיר רישומו בחול ובנשמה.

בתחילה ניסיתי לברוח מהמילים שנטבעו בי, מנערת מראשי את קורי המראות והקולות שעלו מן האוב. ככל שניסיתי להתעלם, כך הם דבקו בי, מתחנחנים, מצטללים, תובעים. דמותה נחרתה בי, מלווה את פסיעותיי בכל שביל, מרקדת ומבקשת לשוב בחינניות אל העולם. ספרי, לחשה אלי משם, החול זוכר, והריהו ספר פתוח לפנייך. ספרי אותי.

ואני מספרת.

עשרה קבין של כישרון ויופי ירדו אל העולם, ואת כולם נטלה בתיה. גרגרי חול נצמדו לכפות רגליה, שלל קרני השמש נשזרו בשערה, זוהר טיפות הגשם צבע את שפתיה. נערים הלכו אחריה כמוכי ירח, מוסרים את נפשם בעבור רגע ממבטה או בת-צחוק מפעמוניה. כשניגנה, ירדו הכוכבים ממסילותיהם והתיישבו להאזין. כששרה, מוצרט מתח עצמות בהנאה בקברו הנשכח. כשחוללה יחפה בחול, אגדתי היה נאנח בפיסוק איברים. כשריחפה ברחובות תל-אביב, קבוצות ה'הגנה'חדלו לרגעים מאימוניהם, נותנים ליופי למלא ולחזק את סדקי הנחישות הדרושה.

והיא, היא ראתה רק אותו. את כל העשייה הזו, את כל היצירה והיופי שבראה, בראה בשבילו. והוא סרב לדעת.

בת ארבע-עשרה בלבד היתה כשפגשה בו לראשונה, תלמידה חדשה מול מורה אגדה. עמוד שיש היה, ברזל יצוק, מבטו נכון, גבר יציב ויפה מראה, אל של מוסיקה וקסם. והיא ילדת הקצף והחול, באה וחולפת כמו גלים. מבט האש שחלף ביניהם הפך ללהבה בוערת, שורפת, מכלה. בשיעוריו היתה כחולמת, תקוותיה של ארץ חמדה התגשמו בתוכה ונפשה גואה ופורצת ממיתריה. כאשר בתיה שרה בכיתה, הגימנסיה כולה השתתקה, תלמידים ומורים כאחד מאזינים לקול המתרונן, נפשם עורגת למשהו בלתי מוגדר. מיתרי כינור דוד נמתחו וקשרו עבותות בין עיניה לבין לבו, נפשו עורגת אליה מן הצליל. והוא סירב להודות.

אך יותר משבא אליה מן הצלילים, בא אליה מן החול. פסיעותיו הותירו רישום מוצק, מוטבע בגרגרים החמקמקים, הזהובים. כרוח רפאים היתה חומקת אחריו בשעות הערב, עוקבת אחר טיולו, מניחה כפותיה בטביעותיו, שואפת אל קרבה את צלילי המנדולינה המרחפים בנפשה מהבוקר. והוא סרב לראות.

הכריח עצמו להיות עיוור, חרש, אילם. מנחותיה מונחות נטושות לפתחו. לא הבין כיצד הוא, גבר גבוה ודק, זכה פתאום בגיזת הזהב, אותה לא חיפש. תשוקתו הילכה עליו אימים, ייסוריו הטביעו את חושיו, מוסרות המוסר הגבירו את דיכאונו. הוסיפה לרחף סביבו, לא מעלה בדעתה שריחופה מהדק חבלים סביב צווארו, מעלה מערבולת סביב ראשו, מכריעה את עמידתו. עד כלות.

כאשר נכנע, נפשו נטרפת בכפו, לא בכתה. ירדה אל הים, מטביעה בחוף פסיעות משורטטות, חופנת את הקצף בידיה, זוכרת עם החול.

כל ימיה היו מאבק בלתי פוסק להצדקתם העצמית, אמרה מלכה'לה, ואני חשבתי, לא להצדקה ערגו כיסופיה, את ההכרה שבאהבה ביקשה נפשה.

ציפור טרופה היתה, אמרה מלכה'לה. פריזמה שדרכה התפרק היופי למרכיביו העדינים. מנגנת, שרה, רוקדת, ובכל אחד מכישרונותיה ידעה להעמיק ויכלה להצטיין. כה מוכשרת היתה עד כי בסופו של דבר לא הצטיינה בכלום מלבד היכולת לאבד.

ואני חשבתי, כמה ייאוש צריך כדי להגיד משהו כל כך רע.

אחרי מותו, הסתובבה ונתנה את כפה בידו של הראשון שיצא לקראתה בדרך. מנשה הגיע מסמטאות יפו אל העיר המתרוננת, נמשך אחר צלילי המנדולינות והזמר של תלמידיה. כשתפס את מקומו בקדמת הכיתה חזר אליה קודמו. חיוך קטן של הכרה ניצת בעיניה, ידעתי שלא תוכל לעזוב, לחשה לו בראשה, עיני אהובה המת מתבוננות בה מפנים זרות. באותו ערב כבר עקבה אחריו לים, רגליה מחפשות אחר טביעות פסיעותיו. בטרם הספיקה למצוא את זיכרון הגומות, עמדה פנים אל מול פנים עם מנשה.

שלא כקודמו, שום מוסרות לא ייסרוהו ונפשו לא התחבטה בלבטים. הוא לא הבין מדוע נפל בחלקו הפרס המוזהב המוגש לו, עטור הילת נהרה, אבל הוא היה נחוש בדעתו לעשות הכל כדי שלא יחמוק ממנו.

בחטף נישאו, מנשה מזדרז בטרם ציפור השיר הזוהרת שנחתה בידו תתעופף, בתיה מזדרזת להתאחד עם בן דמותו של הרוח שבנפשה. כבר בלילם הראשון גילה מנשה כי מקח טעות עשה. לא אותו חיפשה ולא אליו היו נשואות חלומותיה. בתחילה הצליח להתעלם מצרתו, מניח כי הבלבול בנפשה יחלוף עם הזמן ועם שגרת הבית החדש. הזמן אכן הצמיח תובנה, את תובנתו-שלו שהוא אך שליח המבשר בעיניה את בואו של אדונה האמיתי.

בזעמו, כלא אותה בכלוב. היה יוצא לעבודת יומו, משאיר מאחוריו הוראות מדויקות אלו מטלות עליה למלא עד שובו. כאשר שב ומצא אותה חולמת, מבטה מרחף מחלון חדרם הקטן אל הגלים ופיה מהמהם זמר ישן, קצפו עלה, שפתיו נקפצו ואך בקושי שמר את אגרופיו לצידו.

"מנשה, אני מנשה! בעלך! אתי התחתנת, את שומעת? אתי! מנשה!" היה זועק בלילות כאשר שבה וקראה ממעמקים לאהובה. לילה אחד לא יכול היה לשאת עוד את העלבון, ובטרם הצליח להכיל את כעסו, כמו מעצמה, נשלחה ידו בעוצמה היישר אל לחיה.

צלצול הסטירה המם את חושיה. כף ידו הטביעה חותמת אדומה, צורבת, על לחייה. הביטה בו, מבוהלת, רואה אותו לראשונה. לעומק הביטה, אל תוך עיניו, פיו, נחיריו. שתיקתה הנדהמת זעקה, וכאשר בהרף-עין פניו הזרות הצטללו במוחה נמלטה אל החדר השני. הבריח ננעל בחוזקה מאחוריה וקרע את לבו.

שלושה ימים סירבה לצאת מהחדר. הוא התנצל, בכה, התחנן, הבטיח הבטחות, ניסה לנחם. רק דממה ענתה לו, חריפה ושלמה. ביום השלישי, כאשר שב מהעבודה וגילה כי ארון התרופות הקטן שבאמבטיה התרוקן, נבהל ושבר את הדלת הנעולה.

החדר היה ריק.

פסענו לאורך החוף, שותקות. יפו הלכה והתקרבה. מבנה מכוער ומוזנח עמד כמצבה לשמאלנו, מאחריו מגדלים מבשרים את נשיקת העיר לים. בתיה ריחפה מול עיני, גופה נע בפירואטים חינניים, מוביל ומרמז. מלכה'לה שתקה, מהורהרת. אולי גם היא הבחינה בסילואט המרקד. לפתע נעצרה, עיניה גדולות. זה המקום, לעלעה. לכאן נשאה אותה נפשה בחיפוש אחר ההתמסרות הסופית, כאן תפס אותה בן נעוות המרדות וחיסל את עינוייה. המקום הזה מלא סהרורים ובכי כבר מאה. שנים זו נקודת ההתלקחות, המקום בו תום שברירי פוגש רוע זדוני, התנגשות בלתי נמנעת. מקום מקולל.

הקצף שיחק מחבואים עם כפות רגליה היחפות. מתגנב, חרישי, מבקש למחוק את סימני הקיום שהטביעה בחול. הכדורים שמזגה אל תוכה הדריכו את צעדיה, מרחיפים את נפשה, סוגרים מסך חולמני על המציאות המחוללת סביבה.

הנה אני, אהוב שלי, בתיה שלך מחוללת בחול ושרה, עולה יפת-מראה, ממתינה שתשלח את מלאכי השרת לשאת אותי על זרועותיהם הישר אליך, אל בית-קברך, בית קברי. הנה הוא בא, השליח, מה נאוו רגליו, בצעדים חסונים ובטוחים כפי שצעדיו של שליח צריכים להיות, עיניו שחורות ובוערות כאש, שערו מתבדר ברוח, מלח על שפתיו, בת צחוק בפניו. הנה הוא מרים אותי בזרועותיו, נושא אותי אל חדר ההקדש, מניח את גופי המלוח על החול שבצריף, מכין אותי לבוא אליך. שליח כהה, כיאה למקום ההזוי הזה שהבאת אותי אליו, שליח חסר בושה, עבד נרצע, גורלו לטפל בי לעד, כך יאה למלכה שלך, ממרק את גופי בגופו, אני נישאת על כנפי רוח, היא דוחקת בי, חודרת אל תוכי, מפעימה את חושי, רוח חזקה וגורפת מכה בי הרחק, הרחק, אני שומעת את גניחותיה, אנקותיה יורקות בי דם ואני כולי נשלחת אליך. עד כלות.

בבוקר מצאו דייגים את גופתה, אמרה מלכה'לה ועיניה יבשות.

ואני, את כל התמונה כולה ראיתי. עירומה ומלוכלכת נתגלתה, בוהק מוכר בין רגליה וחיוך של מלאך על שפתיה. הדייג שמצא אותה נמשך אל הילת הזוהר שבהקה סביב ראשה. ההילה היתה ברורה, בטוחה, והיא בלבלה את דעתו עד כי מיהר למלמל שמע ישראל, קדיש ואל מלא רחמים גם יחד. יכולתי לשמוע את קולו, נישא מעל הגלים, נושא על גבו את הילת הזוהר השברירית, שבה אל ביתה האובד.

נשאתי מבטי אל האופק. הסילואט החינני קד למולי קידה חצופה, ועלה בסערה השמיימה. טביעות רגליה, יצירי סיפורה הקודח, נשארו בחול הרך, משרטטות מחול אהבה בחוף, מסרבות להיכנע לקצף השוטף.

גם מלכה'לה הבחינה בהן.

שכחתי, נאנחה. אולי נבצר מבינתי פרט זה או אחר, ושמא גוזמה היתה בדבריי. הגעגועים לעגו לי, אחרי הכל שומרת אחותי לא הייתי. ואיך אפשר לשמור על קרן אור? השתתקה, מתנצלת. עיניה נדדו. הביטי, אמרה. שוב הוא מתעתע, אלייך הוא מדבר עכשיו. אני אולי שכחתי, אבל החול, החול זוכר.


bottom of page