במרחק נשימה האוויר מהדהד עד זוב דם,
סוחט מלח מעיניים קרועות.
הבל ים סותר פנים,
שמש מסנוורת.
שתיקה שנכפתה מצָווה:
את אינך מורשֵית לשאול.
אינך מורשית להאיר.
אינך מורשית להיות.
עקבותיו מוליכים אל חדר אפל,
אל עולם כוזב שסנוור
שבעתיים כאור החמה.
כשהגל שוטף, געגוע מתהדק סביב צווארה.
מבקש להישָלות שוב כפנינה,
כמֵיצָג שווא של מה
שיכול היה להיות.
כשהיא לא תהיה,
הוא לא ימצא אותה
אפילו כשיצעק.
אפילו כשיאחז בחבל
ושוב ימשוך.
