פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

במחיר המחצית השנייה של השקל


במתן מחצית השקל, מכליל עצמו האדם בקהל בני ישראל, אולם אין בכך אלא מחצית-המעשה. את המחצית השנייה עלינו להרוויח במעשי היום-יום שלנו

  • השבוע היו לי כמה וכמה סיבות טובות לחשוב, בפעם המי יודע כמה, על שאלות של שייכות. בין השאר, ביקשו ממני לנסות לנחש שייכות על פי שם, מקום מגורים או שמות הורים. למי "שייך" בחור שנולד לאם מוסלמית ואב יהודי, או להיפך? האם נערה ששמה מריה, היא בהכרח "לא משלנו"? האם אדם המחשיב עצמו כחלק מהקהילה, משתתף בכל פעולותיה ותורם לה את חלקו, קונה כך את חלקו בתוכנו? האם זה קשור בכלל להבדלי דת-גזע-מין? איך נדע מי "שייך לנו", ומי לא? למה זה חשוב?

את כל מה שרציתי להבין על תהליך קבלת ההחלטות לגבי שייכות בסיסית לקבוצה, למדתי מפסוק אחד בפרשת השבוע, פרשת "כי תשא": כל מי שמתפקד לבני ישראל, חייב לתת מחצית השקל. העשיר לא יתן יותר, העני לא יתן פחות.

ראשית, יש כאן הצהרת שייכות המוטלת על כתפי המתפקדים עצמם. לא אנחנו נחליט שאתם שייכים, אלא אתם תחליטו על כך בעצמכם; ולא די בהצהרה, אלא יש צורך בעשייה. תעשו זאת באמצעות ההתחייבות שלכם לתת משהו משלכם; במקרה הזה, תתנו מכספכם. המתפקד לא יכול להשאר פסיבי אם הוא רוצה להיכלל בקהילה.

שנית, ההשתייכות הזו פתוחה לכולם. הפוקד לא יכול להחליט לספור רק את מי שמתחשק או מתאים לו באותו רגע, הוא חייב לספור את כל מי שרוצה שיספרו אותו. בכך, מנסה הכתוב להעביר מסר של "הסרת האג'נדה" – לא סופרים רק את העשירים ולא רק את מי שנולד עם עיניים סגולות. פשוט סופרים. רק אחרי שסופרים בלי אג'נדה נסתרת, בלי כוונות מוגדרות-מראש, רק אז אפשר לקחת את הנתונים וללמוד מהם משהו אמיתי.

ההשתייכות לא רק פתוחה לכולם, היא גם שווה לכל. היא עולה מחצית השקל בלבד, סכום זעום שכל אדם בוגר יכול להרשות לעצמו לשלם מבלי שזה יהווה לו למכשול, בלי שניתן יהיה להשתמש בתירוצים, ובלי הרשאה לשחצנות של מי שיכול יותר. מחצית השקל בדיוק, בין אם אתה עני ובין אם אתה עשיר. כל מה שצריך, זה לרצות ולעשות.

אבל המסר המשמעותי ואולי המענין ביותר, הוא המסר הטמון במושג "מחצית". את המסר הזה למדתי לפי שנים רבות מפיו של הרב שמואל אבידור הכהן זצ"ל, והוא מסוג המסרים שהולכים אתי לכל אורך החיים. וכך לימד הרב: במתן מחצית השקל, מכליל אמנם עצמו האדם בקהל בני ישראל, אולם יש לזכור שאין בכך אלא מחצית-המעשה. את המחצית השניה של ההשתייכות עלינו להוכיח לא במתן סמלי, חד פעמי, אלא במעשי היום-יום שלנו. העבודה הקשה, האישית, שדורש תהליך ההשלמה של המחצית השנייה של השקל מכל אחד ואחד מאתנו, עד לקבלתו של השקל המלא. את זה, לא קונים באמצעות כסף. קונים זאת באמצעות עשייה ערכית. לפי אלו ערכים? או. זהו האתגר האמיתי.

הרי לפניכם חוכמה ישירה ופשוטה, שראוי להרחיב אותה ולתת עליה את הדעת לא כשחושבים על התפקדות לקבוצה מסוימת כלשהי, אלא דווקא כשמתייחסים לחברה האנושית כולה. תחשבו על זה כך: כל אדם בוגר שרוצה להחשב כחלק מהחברה האנושית, חייב לשלם "דמי רצינות" בסיסיים. המחצית הראשונה, הפיסית, נקנית מעצם היוולדו כאדם. את המחצית השנייה, הערכית, עליו לרכוש באמצעות מעשיו. מעניין לחשוב איך היו נראים חיינו לו כל אחד מאתנו, בכל יום, היה זוכר שבכל פעם שהוא עושה, הוא עושה כחלק מכלל האנושות, בלי הבדלי דת-גזע-מין. גם אם אחרים עושים אחרת, אולי במיוחד בלי התירוץ של "מה האחרים עשו לי". רק בזכות היותנו בני אדם.

אז לא, אני לא יודעת איך "לשייך" אנשים על סמך שמם, מקום היוולדם או תלתלי שערותיהם. אני יודעת רק לשייך אותם על פי המעשים שלהם, לטוב, לרע ולכל מה שבאמצע. המחצית השנייה של השקל. המחצית החשובה באמת.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד