בורשט

"ארבעה או חמישה ראשי סלק אדומים, תוודאי שהם לא רכים מדי. צריך להוסיף חתיכת בשר בקר, כזה שעושים ממנו גם צלי, וכמה עצמות, אבל תבדקי טוב טוב שיש בהן מארעך…אפשר במקום זה חתיכות של עוף, רגליים או שוקיים או גרוגרות ואפשר גם את כולם יחד, בכל מקרה חשוב שיהיה שומן. מה הפרצוף הזה? השומן זה מה שנותן את כל הטעם! ואל תשכחי להכין גם הרבה בצל, חתוך לרצועות ומטוגן. את יכולה גם להוסיף תפוח אדמה או שניים, אבל אז צריך לאכול את המרק תוך שלושה-ארבעה ימים אחרת התפוח-אדמה מחמיץ את הכל. קצת לימון, קצת חומץ, פלפל, מלח וכמובן, סוכר. כמה, את שואלת? ככה, נו, חופן.

מה פתאום את מוסיפה גם גזר? זה ממש לא מתאים. ואת לא שמה בשר בכלל! טוב, אז בשביל מה רצית ממני את המרשם, ממילא את עושה מה שאת רוצה. אצלנו ברוסיה לא שמו גזר, הבשר היה עשיר יותר וילדים הקשיבו בקולם של המבוגרים. שם היה כבוד, אבל הוא שכח לעלות אתנו ארצה."

נזיפה מעולם לא הפריעה לסבתא לאה להמשיך בתנופה. "אחרי שהכל יתבשל בסיר הגדול, תפוח האדמה יהיה רך והסלק יצבע את הסיר כולו באדום בוהק, תכבי את האש ותצנני את המרק. תגרדי את הסלק על הפומפיה, על המגרדת הגסה שלה, וישר אל תוך הסיר, שיהיו רצועות ארוכות ודקות ושהמיץ לא יברח. מה את נבהלת מזה שהידיים נהיות אדומות? תשפשפי אחר-כך עם קצת לימון, נו, אפשר לחשוב… עד החתונה זה יעבור. הנה, ככה – רצועות-רצועות של בצל, חתיכות תפוחי אדמה וגרד סלק מתערבבים להם במים האדומים, נכנעים ומעניקים למרק את הטעם שעוד נשאר חבוי בתוכם. למרק הזה קוראים בורשט, בכל רוסיה אוכלים אותו. רגע, יש עוד שם שאת צריכה ללמוד. זה לא שם שהיה מקובל בכל רוסיה, רק שם שאנחנו נתנו, אצלנו בבית, באופן פרטי. את רואה את כל החתיכות האלה? החתיכות המרוסקות האלה, שהתבשלו כל כך הרבה זמן ברותחין, שהגירו אל המים את כל הטעם, הריח והצבע שהיה בהם, לחתיכות האלה יש שם, השם היחיד שיכול להיות להם. לחתיכות האלה אנחנו קוראים שמאטע'ס. "

את הבורשט דל סבתא לאה אהבנו אהבת נפש: חצוף, חמיצותו צובטת את הנחיריים ומתיקותו מענגת את החיך. המסורת המשפחתית קבעה שאנחנו נכנסים למטבח רק אחרי שצלחות האוכל יושבות מוכנות לאכילה על השולחן. כשסבתא לאה היתה נכנסת אל המטבח כדי לחמם לנו צלחת בורשט היינו עומדים בכניסה ומביטים בעיניים מצפות בטקס חימום האוכל. כשהמרק עוד היה קר, נתון בצנצנת זכוכית גבוהה ורחבה, הוא היה מחולק לשלושה חלקים. תחתית הצנצנת הכילה את ה'שמעט'ס': ירקות מגורדים ונתחי בשר מפוררים. בחלק העליון, סמוך למכסה, צפה שכבה עבה של שומן. ביניהם, בדיוק באמצע, שכב לו הנוזל האדום, החמוץ-מתוק, אליו התאוותה נפשנו. בדיוק כמו בחיים, סבתא לאה היתה רוטנת בקול נחרץ. הסמרטוטים תמיד בתחתית, השומן צף מעל הכל, ואתה מנסה איכשהו לשרוד בין השניים. בדיוק כמו החיים, היתה ממלמלת, כל אחד שייך לשכבה מסוימת, אם זה מוצא חן בעיניו או לא.

סבתא לאה טענה שהכי טוב לאכול את הבורשט קר עם כף גדושה של שמנת, אבא אהב לאכול את זה חם ומלווה בפרוסת חלה מרוחה בשכבה נדיבה של שמאלץ, מארעך או כבד קצוץ, אמא הוסיפה לזה מיץ לימון ויוגורט, ואנחנו טרפנו את זה בלי שום תוספות או שינויים.

מבעוד מועד, כשהמרק עדיין קר, סבתא לאה היתה מסלקת הצידה חתיכות שומן. ידיה המיומנות והנחושות, שידעו לבצע כל מלאכה ביתית בצורה מושלמת, תמיד השאירו מעט שומן בצנצנת. חייבים קצת שומן, זה בריא, זה נותן לגוף כח, היתה אומרת ופותרת את עצמה מניסיונות נוספים. אותה תופעה חזרה על עצמה גם כשהגיע הזמן לסנן את המרק: המצקת שהוכנסה אל הצנצנת, מעבירה לסיר החימום כמות נדיבה של נוזל, תמיד הכילה למגינת לבנו גם כמות נדיבה למדי של שמעט'ס. גם במקרה הזה סבתא לאה טענה שהירקות והבשר בריאים לנו, ולא נורא אם יש קצת בצלחת. חשדנו בה שהיא מותירה את החלקים הבריאים האלה במרק בכוונה, אבל נמנענו מוויכוח שעלול היה להסתיים בנטילת זכותנו לערות אל פינו את המרק האדום-האדום הזה.

הצלחת שהותרנו מאחור נראתה כמו שדה פתוח לאחר פוגרום: כל חתיכות הסלק, הכרוב, הבצל והבשר נותרו בה, מעוכים, סגלגלים ומפוררים, לאחר שהתעקשנו לסחוט מהם בכף חזקה את כל המיץ שהסתתר בתוכם. למה אתן לא אוכלות, היתה סבתא לאה גוערת, זה החלק הכי בריא, ברוסיה היינו שמים בשמעט'ס האלה גם קצת מארעך טוב, היישר מתוך העצם, ממש ארוחה שלמה.

משא ומתן קשוח הביא לפשרה, אתה יכלו כל הצדדים לחיות: סבתא לאה הבטיחה לא לשים לנו במרק בשר ולדלל בכמות השומן, אנחנו מצדנו הבטחנו לאכול לפחות שלוש כפות שמעט'ס. בדיוק כמו בחיים.

***

אצלנו במשפחה לא מתגרשים, קבעה סבתא לאה מסורת משפחתית נוספת. הקשיחות שבקולה לא הותירה מקום לדיון. באותה קשיחות הוסיפה ולימדה אותנו את השיעור החשוב ביותר שנלמד ממנה: קיימים שני סוגים של משפחות, כאלה שבהן חיים לפי כלליה של חברה מתוקנת, וכאלה שלא. כמו שיש שני סוגים של אנשים, כאלה שהם בעלי השכלה, נימוסים, שררה ובעיקר ממון, וכאלה שלא. כמו שיש שני סוגים של כלבים, כאלה שנולדו גזעיים, המשך טבעי ורצוי של השושלת אליה הם שייכים, וכאלה שלא.

אנחנו שייכים לסוג הראשון. משפחה מובחרת, מהסוג האציל, מהשכבה החברתית הנכונה, מהעדה המתאימה. משפחה שעברה מפואר, ההווה שלה מחייב והעתיד שלה מלא ציפיות. במשפחה כזו, יש קוד התנהגות מסוים הנדרש מכל אחד ואחת מאתנו, ותפקידנו העיקרי בחיים הוא לזכור זאת ולהתנהל בהתאם. נכון שיש מקרים שבהם עלולה להתרחש תקלה מצערת, הסבירה סבתא לאה, ואדם שנולד למשפחה טובה ישכח מניין בא, ימרוד ויזלזל בכל הטוב שהורעף עליו ויצא לתרבות רעה. משפחות טובות נוהגות להקיא בן סורר כזה מתוכן, אבל אצלנו במשפחה אין בנים כאלה.

מי שניסה לרמוז על קיומה של סטיה כלשהי, אפילו הקטנה ביותר, מהציור המשפחתי אותו שקדה להציג, נדון למקלחת צוננת. כך, למשל, היתה סבתא לאה נעלבת עד עמקי נשמתה כאשר בטעות, כמעשה שטן, מישהו היה טועה וטוען שהיא דוברת רוסית. קמט עמוק היה מופיע אז בין עיניה, לחייה היו מחווירות, פיה היה נקפץ בחוזקה, קצותיו היו נמתחים כלפי מטה ושלל ריטונים היה מסתנן בין שפתיה. רוסית, נו-נו, באמת שיש גבול לבורות, היתה נוקשת בלשונה. אלף דיאלקטים יש בינינו, הכל על-פי המחוז ממנו באת, להגיד שאני דוברת רוסית זה כמו לומר שאני מאוקראינה! בשלב הזה קולה היה עולה ואנו היינו נעים באי-נוחות זהירה עד שהצלחנו להתגנב מבוהלים למטבח, שם הטבענו את פחדנו בפובידל המעולה שלה, מנסים ללא הצלחה להתחמק מהמילים שהוסיפו להסתנן מבין שפתיה. אנחנו דוברים דוברת רוסית מוסקבאית, המשובחת ביותר שבנמצא, ממש כמו משפחת הצאר, היתה רועמת, מתעלמת לחלוטין מהעובדה הבלתי נוחה שרק כמה עשורים קצרים קודם עלתה עם כל משפחתה מעיירה אוקראינית אל תל-אביב המהבילה של שנות העשרים. נו-נו, רוסית, היתה רוטנת בעודה צועדת ובאה אחרינו ובידה צלחת, כפית קטנה ומפית רקומה. שבו לשולחן ואכלו את הריבה הזו כפי שלימדתי אתכם, ולא כמו איזה פושטקים חסרי חינוך, היתה גוערת בנו. כך אוכלים את הריבה, היתה שבה ומדגימה לנו, נגיעות קטנות של הכפית בלשון, מלווה בכוס תה משובח הנתון תמיד בספל עשוי זכוכית עדינה בעל ידית עגולה ושבירה שתחתיתו חבוקה בתוך שקערורית מתכת דקה ומסוגסגת כתחרה והוא מונח על קערית קטנה, אף היא עשויה זכוכית, ולצידו גבישי סוכר מקושרים בחוט. תה שותים רק בכוסות זכוכית של יינה גלאס, היתה מטיפה לנו, רק כך הוא טעים כמו שתה צריך להיות טעים. את הסוכר תטבלו בתה המהביל, שיימס לאט-לאט. וזכורנה שסבתא שלכן הגיעה מאזור מוסקבה.

פעם אחת בלבד ניסינו לשאול למה זה חשוב. המבט שננעץ בנו מעיניה הספיק כדי שנבין שבמשפחה שלנו, חוץ מזה שלא מתגרשים, גם יש שאלות שלא שואלים.

***

במשפחה שלנו, יש שאלות שלא שואלים. כמו, למשל, למה אנחנו תמיד אלה שבאים לארוחת ליל שבת אצל סבתא לאה, והיא אף פעם, אבל אף פעם, לא יכולה לבוא אלינו.התשובה לשאלה הזו ניתנה עוד לפני שנשאלה.

השבת ניתנה, כדי שילדים יוכלו לבוא ולתת כבוד להורים שלהם, מה אני כבר מבקשת, שתבואו לארוחת שבת פעם בשבוע, אני לא דורשת שתעשו מה שאני עשיתי, שביקרתי אצל הורי בכל יום עד שהם נפטרו, הרי שאר השבוע אני לבד כמו כלב. את הנאום הזה הקפידה סבתא לאה לאוורר, לצחצח ולשנן באוזנינו בכל הזדמנות. בכל ערב שבת וחג היינו יוצאים מביתנו, הדורים למשעי, ונוסעים לאכול את ארוחת השבת עם כל המשפחה בבית שבנתה סבתא לאה למשפחתה שלה ולמשפחות של שתי אחיותיה, דודה יוכי ושרה.

כל התכנסות משפחתית שבועית כזו כללה את האחיות, הבעלים, הילדים וילדי-הילדים, ובכלל זה אנחנו ושלל בני דודינו. במקרים מיוחדים הוזמנו לשולחן המשפחתי המורחב גם כמה קרובי משפחה רחוקים יותר, שלא תמיד הצלחנו להבין את קרבתם המשפחתית אך לפי קבלת הפנים שסבתא לאה ערכה להם היה ברור שייחוסם אינו מוטל בספק ושגם הם שייכים לסוג המשפחות הראשון.

האוכל היה באחריותה הפיקודית של סבתא לאה, גם כאשר דודה יוכי בישלה חלק נכבד ממנו. חלוקה ברורה היתה בין שלוש האחיות: אצל סבתא לאה אכלנו תבשילי גורמה, אצל שרה אכלנו תבשילים מקושטים ויפים להפליא, ואצל דודה יוכי שבענו. לא נגענו בגפילטע פיש, שהיה מלוח ומלווה בחזרת חריפה כמיטב המסורת הרוסית (מוסקבה!) – סירבנו לטעום משהו שיום קודם לכן תקע בנו מבט זגוגי כשמצאנו אותו שט באמבטיה, אותה החרמנו לטובת המקלחת העומדת הסמוכה שבה לא יכלו להפתיע אותנו דגים. אבל את הקנישים הממולאים בתפוחי אדמה או בגבינה טרפנו בכל פה, מצפים אותם ברוטב שמנת או ברוטב צלי, תלוי בשאר התפריט. על קציצות העוף המטוגנות לא ויתרנו, ועוגת התפוחים החמה שנוקדה בגבישי סוכר חום ובקינמון היתה נעלמת עוד בטרם הספיקה להתקרר. סבתא לאה, שהתגאתה בהכרות מקיפה של סידור התפילה, הילכות החגים וסדר פרשות השבוע, היתה נשבעת בכשרותם של בישוליה ובלי להניד עפעף היתה מגישה עוגת גבינה אוורירית ותפוחה מיד לאחר צלי בשר עשיר. מכיוון שהעלבון שלה היה מסוכן יותר מעלבונו של אלוהים, שתקנו ואכלנו בשמחה.

***

מכל המפגשים המשפחתיים, שני לילות בשנה היו נוראי הוד מכולם: נר-ראשון-של-חנוכה, נרישון בפינו, וליל הסדר, כי שני לילות אלה היו הלילות של שרה. בעוד סבתא לאה הפילה עלינו אימה ודודה יוכי, האחות האמצעית, ניחמה אותנו בנוכחותה המחויכת, הרי שאת האחות הצעירה ביותר, שרה, אהבנו.

שרה השרתה על כולם שקט. מהרגע שכיבדה את החדר בנוכחותה, היו אחיותיה כמהלכות על בהונות, אבא ובני הדודים שלו היו הופכים רכים ואמא היתה ניגשת ומחבקת אותה. ככה זה בחיים, היתה אמא נאנחת אחר כך כשכבר היינו שוב בבית, כבשת-רש גורלה תמיד להיות נגזלת.

כבובת פורצלן היתה. שערה כסוף, שמלתה שחורה ופשוטה, עיניה כחולות וקומתה קטנה, שרה נראתה נעימה ועצובה בעת ובעונה אחת. גם כשהיתה שמחה היתה אומללה, והקוטביות שבמצבה משך אותנו אליה כמו זבובונים לפרי. סבתא לאה תמיד היתה מבקשת מאתנו להיות שקטים, לא להתרוצץ ולהתנהג יפה, אך מרגע ששרה נכנסה לחדר היתה בקשתה הופכת לפקודה שלא התקשינו למלא, כי מסביב לשרה תמיד פסע, גבוה וחייכן כמו ביום בו נהרג, יזהר.

בנה היחיד.

נרישון היה יום ההולדת של שרה, ולכן בלילה זה היתה לה זכות נוספת להתהדר באומללותה. בנרישון נהגנו כולנו לשנות מהמנהג הרגיל להתאסף אצל סבתא לאה ובמקום זה התאספנו בביתה של שרה, באים אליה בחרדת הקודש של עולי רגל, ידינו נושאות מגוון צנוע של תשורות שמותר היה להביא. לא היו רבות כאלה. פרחים, למשל, הוחרמו לחלוטין. יזהר נהג להביא לשרה זר פרחים בכל יום שישי, ומאז נהרג אסור היה בשום אופן להביא לה פרחים, בין אם הם אמיתיים, ובין אם עשויים פלסטיק, משי או כל חומר אחר. מוסיקה הפסיקה להתנגן בביתה מיום שיזהר לא היה שם כדי לנגן בפסנתר, ולא היה שום טעם להוסיף תקליטים על אלה שכבר עמדו בצד מושתקים, הופכים בעל כורחם למלכודות אבק וזיכרון. בגדים אפשר היה להביא בתנאי שהם שחורים, ושום תכשיט לא היה מחליף את שרשרת הפנינים הצנועות שיודה הניח על צווארה ביום בו ילדה את יזהר.

נשארנו עם שוקולד, ספרים וקקטוסים.

טקס פתיחת המתנות היה אהוב עלינו במיוחד. קל היה להבחין בין ניירות שצפנו בתוכם ספר לבין ניירות שצפנו בתוכם שוקולד, ודאגנו שאלה האחרונים יהיו תמיד בראש הערימה, ראשונים להפתח. כל הדודים והדודות תמיד הקפידו להביא בונבוניירות הדורות ומשובחות, אך משאת נפשנו היתה בונבוניירה שהכילה שלל שוקולדים קטנים, מלבניים, נגועים בטעמים וריחות שונים: שוקולד תפוז, שוקולד קפה, שוקולד שקדים, שוקולד ליקר-דובדבן. בעיניים נוצצות היינו מביטים בשרה פותחת את מכסה הקופסא, משמיעה קולות התפעלות, מביטה בנו וכאשר בדל חיוך מרצד במבטה אומרת את המשפט החשוב ביותר: אלו שוקולדים נפלאים, קחו, קחו ילדים.

ואנחנו לקחנו.

פינו מלא שוקולד, היינו מוסיפים לשבת נפעמים אל מול שרה המגלה את מתנות הספרים החדשים העומדים להצטרף לספרייה הגדושה-ממילא שמילאה את הסלון. ערימות, ערימות של ספרים הצטופפו במדפי עץ פשוטים שניצבו מהרצפה ועד התקרה בדירה, ובכל יום הולדת התווספו עוד כמה לערימה. הספרים היו מחולקים לשתי קבוצות: ספרי האצולה שישבו על המדפים, נקיים מכל רבב, מסודרים לפי א'-ב' ושמורים, ועל כריכתם הפנימית חותמת: "מספרייתו של ד"ר יזהר ג. הי"ד"; וספרי המעמד הפשוט, אלה שהגיעואחרי ושהיו מגובבים בשאר המקומות, ללא סדר מסוים. בכל נרישון, שרה היתה נוטלת את הספר החדש שקיבלה, סורקת אותו בעיניה במבט מלא הערכה, ומיד מעבירה אותו ליודה, שהיה זה שיקרא בו. שנה אחרי כן היינו מגלים אותו באחת הערימות של הספרים הפשוטים.

אבל המתנה המועדפת עלינו היתה דווקא קקטוס. למרות שמתנת קקטוס גזלה מאיתנו את ההנאה שבגילוי ההפתעה הצפונה בתוך נייר עטיפה מרשרש – שום קקטוס לא הגיע עטוף בנייר, מקסימום בצלופן שקוף – ומנעה מאתנו את ההנאה שבמתיקות השוקולד או גילוי ההרפתקאה הצפונה בין דפיו של ספר, למרות זאת היה הקקטוס המתנה שחיכינו לה, כי בזכותו הרשו לנו להפליג עם יודה אל יופיו המסקרן של גן הקקטוסים המרהיב שצמח אצלם במרפסת.

אצבעות ירוקות יש לו, עוד מהימים בהם היה בנוער הציוני בדונייבצי ידענו שיודה מוכשר לגדל צמחים, היתה שרה מתרברבת בכל פעם שבאנו אליהם לביקור, מסגירה בביטול-דעת את העובדה שהמשפחה בכל זאת הגיעה מאוקראינה. בכל קמיניץ-פודולסק לא היה יהודי מוכשר יותר לחקלאות מיודה, היתה אומרת, אפילו מהפקולטה לאגרונומיה באודסה באו להיוועץ בו, התלהבו מזן מיוחד של תפוחי-זהב שהרכיב. הציעו לו מילגה, לבוא ללמוד וללמד אחרים, אבל המלחמה קטעה הכל. ככה זה, היו הסדקים שבקולה מתמלאים זיכרונות פתאום. מלחמות טורפות תכניות ולא משאירות מהן זכר. אתם יודעים איך אומרים ביידיש? שרה היתה נאנחת ואנחנו ידענו שזה האות שהשיחה עומדת להסתיים, ביידיש אומרים, אנחנו מתכננים ואלוהים צוחק. אבל שום דבר, שום דבר, אפילו לא הפתגם הזה, לא נשמע בעברית כמו שזה נשמע ביידיש. כמו ששום דבר לא נראה תחת שמי רוסיה הרחבים כמו שהוא נראה תחת השמש הארצישראלית הצורבת.

לפני האסון, היה גן הקקטוסים סתם גן, כזה שיש בו הכל-מכל: עציצי פרחים ועשבי בר, שרכים ושיחי הרדוף, היביסקוס ואפילו עץ לימון אחד קטן. המרפסת רחבת הידיים התמתחה לאורך הדירה כולה, מקצה הסלון דרך סוף המסדרון ועד תום חדר השינה של שרה ויודה, ומכל חדר ניתן בקלות להבחין בחלק מהגינה, שחדרה והציפה את הבית כולו. עציצים ממינים ובגדלים שונים עיטרו את הכתלים והרצפה, שבילים קטנים עדויים בחלוקי נחל גדולים התמתחו בין העציצים, ושלושה סלעים קטנים ומחוררים הונחו ביד אמן במקומות אסטרטגיים, נוי לעין וחגיגה ללב. עלי אוזן הפיל התערבבו בעלי בננה, קוציה של בוגונבילאה נעו לצד קוצי הצבר ושלל צבעי הפרחים התנוסס מכל עבר, עד כי כל מי שנכנס אל מרפסת הגן היה מדמה כאילו הגיע לגן בוטני מרהיב בלב מדינה טרופית רחוקה, ולרגע היה שוכח שהוא עומד בלב מרפסת פשוטה בקומה הראשונה של בנין סתמי בלב רחוב דיזנגוף בתל-אביב. על כל הכבודה הצבעונית והריחנית הזו ניצח יודה ביד רמה, מדבר אל הפרחים, מורח את העלים בצמר גפן טבול בחלב, בוחן ומרחרח את האדמה, עוקב אחר הלחות והאור.

ביום בו הסתיימה ה'שבעה' של יזהר השליכה שרה את כל העציצים מהמרפסת.

עציץ אחרי עציץ התעופף מהקומה הראשונה אל החצר האחורית, יוצרים ערימה מגובבת של עלים, פרחים רמוסים, אדמת חמרה ושברי חרס. אירוס סגול נחת בחבטה על פשתה נפחדת, כלניות אדומות חשפו פקעות נעלבות אל-על, רקפות נכלמות-צוואר השתטחו על מרצפות, בוץ התערבב בכל. עיניה הבוערות של שרה ננעצו במבטו המתחנן של יודה, והנחישות שבזעמה רק גברה כאשר השפיל ראשו וחזר נכלם למטבח, ממתין שכעסה יושלך יד ביד עם עלי טיפוחיו. ציפור גן עדן הושכבה כמצע לנרקיסים מדובללים, ריח קלמנטינות נמעכות עלה מן החצר ובישם את האוויר ברעננותו. גנו המפואר של יודה שכב בחצר המוזנחת, עדות אילמת לאובדן הנורא שטרף לפתע את העולם.

את כל העציצים השליכה שרה, למעט עציצי הקקטוס. אלה, כמו קולטים את המתרחש ומסרבים להיות מושא להשמדה, חשפו קוציהם אל מול אצבעותיה המשתלחות, קורעים ופוצעים את ידיה כשאלה ניסו לאחוז ולהשליך גם אותם. מופתעת מתחושת הברכה שבכאב, קיבלה שרה החלטה פתאומית לחוס על צמחים עיקשים אלה, שלפתע לחמו כאויבים נחושים. הקקטוסים נשארו.

כמה סלחניים אתם, היה יודה מטעים בשקט אוהב אל קקטוסיו העיקשים בכל פעם שהיה מניח מתנת-קקטוס במקומו החדש. עומדים בכל קושי, לעולם לא מתלוננים על טעות או שכחה, מודים בהכנעה לכל טיפת מים, מתמלאים ועולים גם ללא שפע מיותר… הביטו, ילדים, בקסם המיסתורין המדברי, היה מכריז בעונות שונות ופושט כף יד רחבה כלפי עציצים נסתרים, ולעינינו המשתאות היה חושף מתוכם פרחים מרהיבים בצבעים בוהקים. פעם פרחים צהובים כחלמון ביצה ופעם ורודים כמו מסטיק בזוקה, חלקם אדומים כדם ואחרים סגולים ככתרי מלכות. זהו גמולם של הצנועים והמסתפקים במועט, היה יודה מחייך בטוב לב, להיות היפים ביותר בנשף.

פילדנדרון אחד התחבא בין הקוצים, ואנחנו חשדנו ששרה השאירה אותו שם בכוונה להתריס, תזכורת לימי התפארת של הגן. בודד צמח בין טפרי הקקטוסים המאיימים, שולח עלים רכים וירוקים לגובה, מפלס דרכו בין סדקי הפתחים, רענן ומלא אור. עליו הגדולים ברקו באופן מעורר חשד, וכאשר תפסנו את יודה מורח אותם בצמר גפן טבול בחלב הוא נמלט אל המטבח והתחנן שלא נגלה לשרה את דבר בגידתו הזעירה.

***

נרישון היה יום חגה העצוב של שרה, אבל בליל הסדר המשפחה כולה התעטפה במלנכוליה הדורה. מכל השינויים שחלו במשפחה לאחר האסון, השינוי הגדול ביותר היה זה שחל בליל הסדר. מאז שיזהר נהרג, אסור היה לשיר בקול עליז מדי, ושירים שנהגנו לשיר לפני כן כדי לשמח את הלבבות נגנזו ונעלמו. גם מעשי משובה, כמו התגשמותו של אליהו הנביא – נשמתנו כמעט פרחה כשפתחנו את הדלת לאליהו ודמות גבוהה ולבנה כרוח רפאים עמדה בו, ולבנו המשיך להלום עוד דקות ארוכות גם לאחר שהתברר שהרוח הלבנה אינה אלא דודה יוכי עטויה סדין ישן – גם מעשים אלה שוב לא הותרו.

אבל יותר מכל ביכינו את אובדן האפיקומן. שמחת המשא ומתן שבהשבת האפיקומן לשמואל, היתה שיא כל השמחות המשפחתיות שידענו. חודשים לפני החג כבר היינו עסוקים בתכנון מפורט של התשובה לשאלה המלהיבה מה-נבקש-לאפיקומן, עינינו חולפות על-פני חלונות הראווה של חנויות צעצועים, ידינו הקטנות נוברות בתוך ערימות ההפתעות שבמעדניה, עינינו נוצצות אל מול שלל האפשרויות המוצגות לראווה ב"הארץ שלנו" וב"מעריב לנוער". שלוש פעמים בשבוע שינינו את דעתנו, מחליפים בהבל-פה חלום על משחק "מונופול" בהזיה פרועה על רובה אוויר, תשוקה לבובת ברבי אמיתית בתקווה לבושם ראשון.

ההתרגשות היתה מגיעה לשיאה בליל הסדר עצמו. חוק חמור קבע שליל הסדר ייערך תמיד בביתם של דודה יוכי ושמואל. כולנו היינו נאספים שם: סבתא לאה היתה מגיעה, שמלתה חדשה ורעננה וצווארה עטור פנינים גדולות וטובות שסבא יצחק ז"ל העניק לה כשהיו נשואים עשר שנים. בנה הבכור, אברם, היה נשרך אחריה עם משפחתו. למגינת ליבה של סבתא לאה, אנחנו לא היינו עוברים תחילה בביתה כדי לברכה בברכת חג שמח, אלא מגיעים היישר לדירתה של דודה יוכי, מעשה שסבתא לאה ראתה בו זלזול מופגן, חוסר נימוס אלמנטרי והיעדר התחשבות שהיא לא סלחה לנו עליו מעולם.

אצל דודה יוכי ושמואל כבר חיכו בנותיהן ומשפחותיהם, שלל רב של בני-דודים ששימח את ליבנו והנעים את הזמן בהמולה עליזה. שולחן הסדר הערוך השתלט על מחצית הדירה, ראשו בפתח המטבח, גופו לאורך הסלון כולו וסופו בפתח המרפסת הפונה לרחוב. בצד, על-יד הקיר, ניצבו מקופלים עוד כמה כסאות, ממתינים לבני הדודים ה"רחוקים" יותר שידענו שיבואו בהמשך הערב להגיד חג שמח ולשתות כוסית יין. סבתא לאה ושמואל היו מוודאים שכל אחד יישב במקומו, מקום שתוכנן בקפידה מראש ואשר איש לא העז לשנות. שמואל היה מכין את הכריות שעל כסאו, כל כרית סופגת טפיחה הגונה מכף ידו. דודה יוכי היתה נעמדת לידו, שמלתה עטופה סינר בישול וכף גדולה בידה. כשסבתא לאה היתה מתיישבת בפינה שלשמאלו של שמואל, ידענו שזה האות. הסדר מתחיל.

גניבת האפיקומן לא היתה סתם גניבה פשוטה – זה היה מבצע צבאי מתוכנן היטב. שנה אחר שנה, נהג שמואל להניח את האפיקומן "למשמרת עד תום הסדר" במקום קבוע, בתוך קערת קריסטל שהיתה מונחת על המזנון הצנוע שמאחוריו, מעשה שעורר את תדהמתנו בכסילותו. אחרי שכל כך הרבה פעמים הצלחנו לגנוב את חתיכת המצה הנחשקת ממש מתחת לאפו של מנהל הסדר, מדוע שמואל מתעקש להמשיך להניח אותה דווקא במקום שברור שהוא פרוץ וגלוי לכל גנב, היה מעשה שנבצר מבינתנו.

בקוצר רוח היינו ממתינים ששמואל יילך ליטול ידיים. יוכי, השנה אני רוצה ליטול ידיים אצל השולחן עצמו. הביאי את הקערה והמגבת, היה שמואל מכריז שנה אחר שנה לקול מצהלות המחאה שלנו. השתגעת לגמרי, המפה כולה תרטב, היתה שרה מצטרפת למחאותינו. גש לאמבטיה, קערת נטילת הידיים כבר ממתינה לך שם. לאחר הפצרות קלות שמואל היה נעתר באי-רצון מופגן. אם כך, שרה, השגיחי היטב שלא יעלם גם השנה האפיקומן בעת שאני נוטל ידיים, היה מכריז בקול רם, וזו היתה מהנהנת בראשה ושולחת אלינו קריצה. שמואל היה קם ממקומו בראש השולחן, יוכי וסבתא לאה היו נעלמות במטבח "לבדוק מה קורה עם הצלי", ואנחנו היינו גונבים את האפיקומן ונעלמים בחדר השינה שהיה פעם של ילדיהם של דודה יוכי ושמואל. הקפדנו לחלק משימות: אחד החביא את האפיקומן, שלושה חילקו ביניהם תורנויות לשמור עליו עד בוא העת, והחמישי היה אחראי על המשא ומתן עבור כולם.

ואיזה משא ומתן היינו עורכים! ברגע שהכפית האחרונה סיימה לקרקש בצלוחיות הקומפוט היינו מתיישבים, מצחקקים ואחוזי תזזית של אושר, ומצפים לתחילת ההצגה שחיכינו לה כל השנה. שמואל היה מתיישב בכבדות בכסאו, מבקש מכלם לשבת כדי לסיים לקרוא את ההגדה, מיטיב את משקפיו, מכריז: הגיע הזמן לאכול את האפיקומן, מושיט יד אל קערת הקריסטל הריקה ונשימתנו היתה נעצרת.

מופתע, שמואל היה מוסיף ומחפש את האפיקומן בתחתית קערת הקריסטל, מתחת לצלחתו, מתחת לשולחן, סביב המפה, שמא התבלבל והניח אותו הפעם במקום אחר. אחר היה פונה אל דודה יוכי, מאשים אותה שבוודאי האפיקומן אבד כאשר הורידה עם שאר הנשים את הצלחות, ולבסוף מרעים קול לכיוונה של שרה, הרי נתתי לך משימה להשגיח עליו שלא ייעלם שוב! אנחנו היינו ממתינים, נרגשים וחרדים, כי למרות שהכרנו את הטקס על כל שלביו, חששנו שמא דווקא השנה יתקלקל משהו, האפיקומן שגנבנו יצוץ כמעשה ניסים ממאן-דהו ויגזול מאתנו את הזכות לתשורה. כשזה לא קרה, החרדה פינתה מקומה לציפייה לקראת החלק המתוק, המגרה, בו ניכנס גם אנו לתמונה.

לאחר שהאשים ללא הועיל את כל המבוגרים היה שמואל פונה סוף סוף אלינו.

מי לקח את האפיקומן, היה שואל, מי הגנב?

אנחנו היינו ממלאים פינו מים, הקטנים שבחבורה מצחקקים.

נו, באמת, הרי ללא האפיקומן לא אוכל להמשיך את הסדר! ומה נעשה, היה שמואל פוכר ידיו בייאוש, נישאר כאן עד הבוקר?

ניתן לך את האפיקומן אם תתן לנו מתנות! היו כל הקטנים מכריזים.

מתנות?! מה פתאום! הרי זו שערוריה, שמואל היה נעלב. גם גנבתם ממני וגם אני צריך לשלם?! טוב, אם כך, מצידי תישארו פה עד הבוקר. אני לא משלם.

שמואל היה מתיישב על כסאו, משלב זרועותיו ועוצם את עיניו, דודה יוכי היתה מחניקה צחוק וממשיכה ללכת הלוך-ושוב בין השולחן לבין המטבח, כל ההורים היו ממתינים וחיוך גדול על פניהם. אנחנו היינו משתתקים, מגחכים וושוב קצת מתוחים. מה יקרה אם דווקא השנה יתעקש ויחליט לוותר על האפיקומן? איך נוותר על המתנות שליבנו כה התכונן והשתוקק לקבל? הויכוחים בין המבוגרים היו מגבירים את חששותינו עד שסבתא לאה היתה מצקצקת בלשונה ומודיעה: נו באמת, שמואל, אצלנו במשפחה לא מוותרים על סיום ליל הסדר כהלכתו.

זה היה האות: כל אחד מאתנו חשף את משאלת ליבו, אותה רשם שמואל בקפדנות בפנקס קטן שהכין מבעוד מועד. לאחר הבטחה חוזרת ונשנית שכל המשאלות יקויימו עד חג השבועות, אנחנו היינו מתרצים והאפיקומן המוחבא – ובדרך כלל, המרוסק – היה מושב כלאחר כבוד לבעליו. עוד לפני סלינו-על-כתפינו, היו המתנות מגיעות אלינו וממלאות את ליבנו שמחה וציפיה לקראת השנה הבאה.

כל זה נגזל מאתנו בשנה בה יזהר נהרג. כבר אחרי חנוכה, הודיעו לנו הורינו בעצבות חגיגית ש"השנה לא יהיה אפיקומן".

מה זאת אומרת, נבהלנו, לא עורכים ליל סדר?

ליל סדר יהיה, אמרה אמא, אבל לא יהיו השתוללויות וויכוחים סביב השולחן על מתנות, זה לא מתאים השנה. כולנו עדיין באבל. שרה לא תעמוד בליל סדר עליז מדי. ככה זה בחיים, הוסיפה אמא ומלמלה בלי להבחין שאנחנו עדיין מקשיבים, בתנועה פתאומית שכבות הבורשט מתערבבות עד כי קשה לדעת לאיזו שכבה אתה שייך.

ואנחנו הבנו פתאום שתחושת אובדן של מסורת יכולה להיות כואבת כמו אובדן של בני אדם.

* פורסם בכתב העת "שבילים", גיליון מס. 8 – מחאה, מאי 2012