פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

ארבע ואחת עשרה דקות/ סיפור קצר


מוקדש ל-י', שעדיין ממתינה ליד הדלעת.

"זהו להיום!" מכריזה המזכירה שלה חמש דקות בדיוק לפני שהמחוג בשעון שעל הקיר מגיע לשעה שלוש ארבעים וחמש אחר הצהריים. המזכירה מכבה את המחשב, אוספת את התיק והמפתחות ובמחווה דרמטית נוטלת עפרון ומפילה אותו מידה. "כמעט ארבע, העיפרון נפל. אני כבר מאחרת לגן. שלחתי את כל התשלומים לספקים, סגרתי את חדר הישיבות לעוד שבועיים, כמו שביקשת. כל חברי ההנהלה אישרו הגעה. מחר אשכפל את הדו"חות שנתת לי, אם תרצי אשכפל גם את המצגת שלך. ביקשת שאזכיר לך להתקשר לחדר העיסקאות של הבנק לפני שאני יוצאת, ואל תשכחי לסגור אחרייך לפני שאת יוצאת. להתראות מחר," קולה עליז, והיא לא מבחינה שבעיניה של זו שהיא אומרת לה בחיוך "ביי, בוס" ניצת זיק קטן של ציפייה.

כשהשעון מורה על השעה ארבע ותשע דקות, הכל כבר מוכן. היא לגמרי לבד במשרד. היא סיימה את המצגת לישיבת ההנהלה, אבל עוד לא החליטה אם לתת לכל אחד מהם העתק. זו לא תהיה ישיבה פשוטה, אבל היא כבר רגילה לזה. היא רשמה לעצמה תזכורת לדבר מחר עם יושב ראש ההנהלה ועם יושב ראש ועדת ההשקעות. ניווט נכון של השיחה תוודא שהם יפעלו בישיבה באופן שיתמוך בשינוי שהיא מובילה כבר כמה חודשים. זו לא צריכה להיות בעיה, היא חושבת. את האחד הצליחה לתמרן כך שהוא בטוח שהשינוי הזה הוא בכלל רעיון שלו, השני חושב כמוה ממילא. צריך רק לחזק את הבטחון שלהם, זה הכל. אטפל בזה מחר.

גם את הוראות המכירה והרכישה של המניות כבר העבירה לבנק, תבוא ברכה על המזכירה היעילה שלה. היא מחייכת לעצמה. כשרק החלה לנהל את המשרד עוד רעדה בכל פעם שנתנה הוראה כזו. פחדה שתעשה טעות, לא בגלל שפחדה מתגובת ההנהלה אלא בגלל שפחדה שטעות כזו תעלה לחברה הרבה כסף, אחרי הכל זה לא הכסף שלה. יש לה אחריות. עם הזמן ועם ההצלחה, התרגלה.

כל המיילים כבר קיבלו מענה, כולל המייל שמזמין אותה להצטרף לדירקטוריון של מכללה חדשה שהוקמה, עליו השיבה בחיוב, והמייל שמזמין אותה להרצות בכנס בבוסטון בעוד שלושה וחצי חודשים, עליו השיבה בשלילה. היא רק חזרה מכנס בשטוקהולם, זה לא יהיה נכון לנסוע שוב כל כך מהר. יש לה כמה מטרות להשיג לפני כן.

בשעה ארבע ותשע דקות, כל עבודת היום כבר הסתיימה.

היא פותחת מעט את החלון, מתיישבת בכסאה ומושיטה יד אל המגירה התחתונה של שולחן העבודה שלה, ממנה היא שולפת בקבוק יין אדום וכוסית. כשהיא מוזגת לעצמה, היא מתבוננת בצבע העמוק, החם, של היין. על שפתיה חיוך קטן. לאחר מכן היא פותחת את המגירה העליונה, מזיזה מעט את הטמפונים, שתי חפיסות חצי-מלאות של מסטיק בטעם מנטה, שקית קרועה ובה כמה סוכריות מנטה, מפתחות רזרביים לכל מני מנעולים וכמה ניירות ושולפת מצית וחפיסת סיגריות ארוכות, דקות, גם הן בטעם מנטה. שני קליקים. היא מתרווחת בכסא, בידה האחת הכוסית ובשניה סיגריה. העשן ממלא את האוויר יותר מאשר את ריאותיה, אבל למי אכפת. טעם מתוק של מים גנובים ממלא את עורקיה. אסור לעשן במשרד, אבל עד מחר איש לא ירגיש. היין מחמם את אצבעות כף ידה החובקת את הכוס, היא נושפת את העשן האסור לעבר החלון הפתוח. נינוחות של רגיעה פושטת באיבריה. היא מתבוננת בתנועת הצללים העדינים הנעים על הקירות ומעידים שבעוד שעה קלה עוד יום יגמר. עוד מעט, לקראת שקיעה, גם היא תצא לדרכה. אבל עד אז, זו השעה שלה. שעת שקט בודדה שהרוויחה אחרי יום עבודה מלא ויעיל, שעה גנובה בטרם תאסוף את האנרגיות הנדרשות ותצא הביתה להמשך היום.

אבל זה יקרה רק בעוד שעה. בינתיים, יש לה זמן.

בשעה ארבע ואחת עשרה דקות בדיוק, היא עוצמת עיניה וחושבת שוב על האדם האחד שבמשך כל היום כולו היא לא יכולה להרשות לעצמה להיזכר בו.

מה הוא עושה עכשיו? האם הוא חושב עליה לפעמים? האם גם הוא, כמוה, נהנה לשוב ולהזכר ברגעים שהיו שלהם, בחיוכים, בהנאה, במילים שלחשו זה לזו, במגע שצימרר? האם הוא שואל את עצמו מה שלומה, אם היא חושבת עליו לפעמים? האם הוא, כמוה, כמיה להיאחז שוב זה בזו, לחוש את העור הרועד, לנשום יחד? אם היה יכול, האם היה עושה הכל שוב?

פתאום, דפיקה בדלת. היא מזנקת בהפתעה. "רק רגע, בבקשה". מי זה יכול להיות בשעה כזאת? שום פגישה לא נקבעה לה. היא מכבה במהירות את הסיגריה, פותחת עוד קצת את החלון, נוטלת סוכריית מנטה וכשהיא פותחת לרווחה את הדלת העצבים האחראיים על הנעת הרגליים מתנתקים משאר גופה.

הוא עומד שם.

הוא עומד שם.

היא לא יכולה לזוז.

הוא מחייך אליה, שוב, באור עוטף. היא לא נושמת, פיה יבש, עיניה מתמלאות ורקותיה הולמות. הם רק שותקים, מתבוננים זה בזו שנייה ארוכה. ופתאום ידה מושטת, אפילו לא הרגישה איך זה קרה, הוא מניח את ידו בידה, הזמן והמרחב שוב נמחקים והיא מובילה אותו פנימה, אל החדר שמתמלא בנוכחות שלהם, הנוכחות הזו שתמיד היתה כל כך גדולה שהיא לא הותירה מקום לשום דבר אחר. הוא חופן את פניה בכפות ידיו, עיניו בעיניה, הבל פיו מתערבב באוויר ריאותיה והוא לוחש. לא יכולתי להמשיך להשאר רחוק, הוא אומר. התגעגעתי אלייך כל כך.

איך ידעת שאני לבד עכשיו, פיה שואל מעצמו.

ידעתי, הוא עונה. אני יודע הכל. תמיד ידעתי. הרי לא חשבת שבאמת נעלמתי.

ושוב הכל מסעיר. כמו פעם.

והיא חשה שוב את העוצמה שהיתה שניהם, מטפסת ועולה מבין ירכיה אל בטנה התחתונה, אל שדיה, מדגדג את שקע צווארה ונושקת לפיה, לעיניה, גבותיה ומצחה.

והיא יודעת שהכל כפי שצריך להיות.

כפי שהיה לרגע.

כפי שתמיד ידעה שיכול להיות.

עד השעה חמש.

בשעה חמש, היא חייבת לשוב ולהפוך את ההזיה היומיומית המתוקה הזו לדלעת. היא פותחת את העפעפיים, מסדרת את הנשימה ועושה הפעלה מחדש של מחשבותיה. סיגריה נוספת, אחרונה, מסמנת את הגבול הנדרש בין הזיה למציאות. בעוד כמה דקות תאסוף את חפציה ואת עצמה ותצא בחזרה אל העולם החשוף, הבטוח.

עד מחר בארבע ואחת עשרה דקות.

איש מלבדי אינו מנחש שבנוף חייה הפעלתני, היעיל והבטוח, מסתתרת דלעת שבין השעה ארבע לחמש הופכת למרכבה קסומה המובילה אותה אל עולם אחר. ורק אני רואה איך לפעמים, כמו בהבזק ברק שמכה ונעלם, עיניה צוללות אל מקום נבדל, מוקף בתמרורי אין כניסה. מבטה חולף בדהרה פראית ומותיר מקום לכאב בלתי נתפס ולא לשום דבר אחר, אפילו לא לתקווה. מקום שממנו לא נשאר לה דבר, אפילו לא סנדל זכוכית סדוק אחד.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד