הבשורה
הדבר הראשון שזכרה, הוא מראה ידיה. גרומות, מחורצות חרישי קמטים, סימני השנים מצהיבים ומכתימים אותן בכתמים חומים, עגולים. עמוק בבטנה ידעה: ידיה הן ידי זקנה.
בדיוק ממקום זה הפתיע אותה הצחוק. מבטנה עלה, עמוק ומבעבע, בלתי ניתן לשליטה. עיניה התכווצו לחריצים עת פרץ הצחוק המשולהב את מחסום פיה, כבת שש-עשרה נבוכה כשהבינה ששפתיה מסגירות אותה, אותן שפתיים שלפתע התמלאו, רטובות ועסיסיות למגע, כנגד כל הסיכויים, שפתיים מתריסות ומצפות לניסיון.
את צוחקת, שאלו-אמרו השלושה בתמיהה, והיא, בושה, מיהרה להכחיש. לא, געתה המילה מפיה מלווה בפרצי גיחוך, מה פתאום. כן, את צוחקת! גיחכו אף הם, מתבוננים בקמטיה הנרעדים.
ובאותו רגע, הפכו הצחוק והתימהון למיליון כדורי בדולח מצלצלים, עגולים, מתגלגלים מפתח האוהל ומכסים את השדות, הגבעות, ההרים, נפוצים לכל רוח וממלאים כל לב בתקווה חדשה, סוערת, מתרוננת בשירה. ומי לא יצהל כאשר יבין את גודל הבשורה, את משמעות הנס. מי לא יחייך כאשר יראה את ירכיה רוטטות לקראת העונג המפרה, עונג שאף על כמיהתה אליו כבר ויתרה, את נחלי עיניה מתמלאים רינה שתבוא לראשונה על סיפוקה, את שדיה מזדקפים נכונה, את בטנה מתעגלת באושר.
כן, היא צוחקת, וצחוקה כה מלא עד כי לא נותר מקום לשום דבר אחר. בן עתיד להיוולד לה. הבן המובטח.
חיים שלמים שהיא הולכת אחריו, נכספת, עורגת. משקרת למענו, מקריבה עבורו, מבטלת עצמה ובלבד שיתעצם. תשוקתה מיוסרת, נדה חסרת מנוחה בחיבוטי אישה שהיא אחות, אחות שהיא רעייה. חודש אחר חודש, קבוע ובטוח כמחזור הלבנה, ההבטחה הגדולה נכזבת, שנה יוצאת ושנה באה ואושר אין. תשעים שנה העלו דוק של השלמה על עיניה, השלמה שקיבלה טעם תפל של גחלים שהומתו ביום שהלבנה חדלה לשוב ולהתכדר ברחמה, עד שבאו השלושה האלה ומשק כנפיהם מניח בשורה חדשה לרגליה. משובבת נפש היא תגובתה של שרה לבשורת לידתו הצפויה של יצחק. בפעם המי יודע כמה היא שומעת שייוולד לה ולאברהם בן, אך בשונה מהפעמים הקודמות, הפעם היא מתבוננת אל עצמה, אל תוכה ואל גופה, מתבוננת אף אל אברהם, ומתחילה לצחוק.
בעיני רוחה רואה שרה את אברהם בא אליה, זקן בן מאה, סוף סוף בא אליה, והם משתובבים על כריות ושטיחים עשויים צמר עיזים רך בתוך האוהל כשני ילדים שהתברכו בתבונתם של זקנים, גופם עוד נושא את זיכרון תוארם היפה משכבר אך כעת הוא מלא חסד והשלמה של גיל מופלג, בשמחה שכבר חשבה שלא תהיה לה עוד; באותו הרף-עין שובב היא כבר מדמיינת את הפעוט שייוולד להם, מתרוצץ ברחבי השדות ואביו מולידו פוסע מדודות אחריו, מנסה ללא הצלחה להדביק את דהרת הקצב הילדותי; וכבר היא מרגישה את בנה מנסה לינוק מפטמותיה המצומקות שלפתע מתמלאות חיוניות, שומעת את קולה הסדוק דובר מילים אל עולל שבורח עוד לפני שהיא מספיקה לסיים משפט. מתוך נבואה היא כבר צוחקת גם לעתיד, רואה את חברותיה באות, עיניהן מנסות להסתיר את הגיחוך, ידיהן מנסות לחבקה והן מבקשות לראות את הנס, תשעים שנה חיכינו אתך לרגע הנכסף הזה, הניחי ונחזה בבן הנבחר, נתבשם מקדושתו. לשמע בקשתן תלחש, נלעגת בעיני עצמה ובעיני כל עולמה: טרם התרגלתי, המתינו מעט, עודני מבקשת אותו, שנים לא היה לי ואיך אשתף עכשיו.
אורח נשים כבר מזמן נטשה, והנה היא עומדת ומדמיינת את עצמה שוכבת עם בעלה, הרה, יולדת ומגדלת תינוק כאילו היתה כלה צעירה. ולפתע, היא תופסת עד כמה בלתי נתפס המעמד. אשה בגילה, ניניה כבר היו צריכים להניח כרית למראשותיה ולהביא חלב חם לחמם את רוחה, תתחיל לקפץ עם אישה הזקן במיטה כשני גדיים ולרוץ אחרי פעוט ערני.
וזה מצחיק אותה. לכל זמן ועת לכל חפץ, יאמר שנים אחר-כך אחד מצאצאיה את שהיא חושבת בלבה באותם רגעים. מגוחך. אני את הזמן שלי כבר פספסתי, היא צוחקת על עצמה.
שנה לאחר אותו צחוק, שרה חובקת בן.
בשורת לידתו של יצחק היא בשורת הלידה הראשונה בתורה והיא היחידה המלווה בצחוק. הצחוק הוא מקור מכונן, בסיס של חיים, ואלוהים בכבודו ובעצמו אומר שלבן שיוולד יש לקרוא בשם יצחק. ללמדנו כי צחוק, יחסי אישות, פריון, משפחה – או במילים אחרות, אהבה וחיים – כולם נבראים מאותו מקום, כרוכים זה בזה, אחוזים יחדיו.
הילד
מהרגע שנולד, הוא אחוז בין ידיה בחיבוק רך ותקיף. הידיים הרועדות הפכו לשני אברים המתפקדים בכוח הציווי הסתמי – שתי זרועות גרומות אלה הפכו לפתע לידיים נכונות, נמרצות. היא לא שבעה מלהביט בפניו, פנים רכות וקטנות, כאלה היו פניה פעם; והנה עיניו של אברהם, ערניות וסקרניות, וכעיניו של אברם הנער כן עיניו של יצחק התינוק מלאות אמון, שופעות אהבת ילד לאמו.
ושדיה שופעים. כה שופעים, שהיא מניקה ומניקה ולא רוצה לחדול. לעת בלותה היתה לה עדנה שגם בימי שיא נערותה לא ידעה והיא שוב צעירה ונחשקת, קמטיה הוחלקו, שערה זוהר, עורה מבהיק וכולה מחמדים. מחמדי אם.
והמבטים ננעצים בה עת מהלכת היא ויצחק בין זרועותיה, חבוק אל חזה. כמוסרות סביב רגליה נקשרת קנאת הנשים שאורחן כלה; כיתרים סביב לבה נכרך הגיחוך המרושע העולה על פניהן של הצעירות החושבות שהעולם שייך להן והעתיד צפון בין רגליהן, בעוד היא ושכמותה אך מכשול הן שניתן להקל בו ולסלקו מן הדרך. אני ושכמותי, אבל אין נשים כמותי, אחת אני בדורי ולכל הדורות הבאים, אם האמהות, אם האומה, האם הנביאה, האם המזינה. הבו לי בנים, הבו לשדיי את כל הבנים כולם היא חושבת וגאווה בלתי מוסתרת מקיפה את ראשה כהילה. תפקיד מרכזי הועיד לי, הנה קם ונהיה כאשר הבטיח, ואני – עלי מוטל לוודא כי חסון, מצחק וערני יגדל ילדי, הילד המשוח, ממנו יועמד לנו גוי גדול.
ואני מניקה.
זקופה כחצב היא עומדת באוהל, סנטרה שלוח קדימה, כאשר בכיו המר של בנה מגיח אליה ממעשה המילה. בכיו כפעמוני עיזים באוזניה, בנה הוא זה הבוכה, מיד יירגע, כי בא בבריתו של אביו ואלוהיו כאשר אמרו וכאשר דיברו. ובכי זה ממלא אותה התרגשות ופחד, וכאשר מביאים אותו אליה והוא פצוע ונעלב וכולו רך וזעיר, היא קולטת אותו אל בין זרועותיה ההופכות לערסל עדין וכאשר הוא נרגע ממגעה-שלה, מקולה-שלה, הוא סוף כל סוף וללא ספק בנה-שלה. את עורלתו נטלו, היא חושבת, אך חבל הטבור לא נותק.
ואברהם פתאום בצד. האיש שחצי העולם הולך אחריו והחצי השני קד בפניו, אותו איש שמדבר ומתמקח עם אלוהים, פתאום אשתו עסוקה מדי בשבילו. למעלה משמונים שנה הוא רגיל שהיא מהלכת אחריו, עושה כמצוותו, והוא נוטל אותה ולוקח אותה ומנחה אותה ומתווה את דרכה – ולפתע ילד על זרועה, תינוק בחיקה, והיא צוחקת.
בואי, יפתי, מה יפו דדייך לעת לילה, הניחי לי ואטעמך.
מה זה היה לך, אישי, ואנו בפתח האוהל לעיני כל.
בואי, שרה, בואי נהיה שוב לגוי גדול.
החלב יבש.
אם כך, משתה נעשה, את כל גדולי הדור ומנהיגיו נזמין ונכריז באוזניהם כי חסון הילד, הנה גדל וייף כאמו, התחזק והתיישר כאביו. סעודת מצווה נערוך, סעודת גמילה. בואי, שרה, ויחגוג עמנו העולם כולו וכל הדורות כולם.
החטא
כיצד העז. בעיצומה של שמחתי, טעמי סעודת המשתה עוד מתגלגלים על לשוני, עומד הוא במלוא קומתו, ספק נסיך מצרים גולה, שערו שחור וסמיך כצמר עיזים, עיניו רושפות אש כעיני אמו הנוכרייה. בן פרעה, גם סבו גם הוא לא ידעוני. כיצד זה הוא מתבונן בי, כמעט חצוף, כמו לא היה בני פרי רצון האל, נס מבשר, כמו הייתי אם ככל האמהות. מה זה? מביט הוא אל עוללי? ומה פשר הניצוץ הנדלק בעיניו, ניצוץ רע ולעגני, הן לא יחשוב כי זכות שמחת-אח לו?
הוא צוחק.
פתלתלים הם נפתולי הקנאה, והם מצמיחים מתוך האם הנביאה אם בשר ודם. לידת בשורה מופלאה, משתה גמילה מפואר, הבטחות אלוהיות ומעשי ניסים חוברים יחדיו והופכים לקרקע פוריה ממנה עולה שרה במלוא אנושיותה המורכבת. כלביאה מגנה היא על תינוקה, היורש החוקי, את כל כוחה משלחת היא בנער ובאמו העלובים. חטאם כפול: הם גאים בעצמם, והם קיימים. באשמתה הם קיימים. קיומם הוא מזכרת תמידית, מתמשכת ומציקה לצער שכבר חשבה שנפתר בה, זיכרון של עבר מעכיר לב ונטול תקווה לעומת הווה מלא חיים שהעתיד מתגשם בו מול עיניה. לפשע הנורא הזה יש פתרון אחד בלבד: גירוש אל המדבר. לבד. חסרי כל.
ומיד.
לכי, הגר. לכי עכשיו. לכי לך מביתי, ממשפחתי, מאישי. לכי וקחי את בנך עמך. לא בנו תמצא לכם נחלה, לא כאן תהיה ישועתכם. תפקידך נסתיים, וכבר אין לי צורך בך. לא לי ולא לכל הדורות הבאים אחרי. המלחמה הזו אינה רק ביני ובינך, והיא אינה רק על ירושה. זוהי מלחמה על הרחם, על מקומי כאם כל הבנים. ובמלחמה הזו, רק אני מנצחת. לכי.
אל תתמהמהי, אל תשאי קולך בתחינה, אל תבכי. אוזני נאטמו, אין מקום בלבי לבד ממקומו של בני. רק המדבר ירחם עלייך.
הגר הולכת. שפופה, מופתעת, עצובה. עיניה של שרה עוקבות אחריה מפתח האוהל, מצטמצמות, מכוסות מסך אטום, חסרות חמלה. שרה יודעת שאך קמעה והחמת ייבש, שהלחם לחם עוני. בנבואה היא יודעת כי צרתה תתעה, שומעת את קול ענות בכייה, רואה את עיני הנער המושלך גדולות ונושאות תחינה. ולבה, לב אם חדשה, לא יוצא אל הנער. גם עת מפעמת בה אשמתה, עת עיניה של הגר צורבות את מצחה, גם אז נותרות שפתיה קפוצות ולבה אטום. לכל הדורות הבאים.
ועיני הגר בוקעות מעיניהן המאשימות של אמהות היושבות מנגד עת בניהן מושלכים למות, ורק אלוהים מרחם עליהם.
הבגידה
מעולם לא הייתי כה אחוזת אימה. לא בנדודים, לא ברעב, לא במצרים ולא בגרר. לא כאשה, לא כאחות. רגשות רבים ידעתי בחיי. חלקם עזים כשאול, חריפים כשמים חסרי ענן. ידעתי פחד, ידעתי עצב, ידעתי גבר. מדקרות קנאה דקרו את לבי, גבהי אהבה רוממו את רוחי, אישי חדר אל גופי.
אך אימה, אותה תחושת שיתוק קרה הפורצת ושוטפת באחת את כל ההוויה עד כי את נעלמת, דוממת, דמך קופא בעורקייך ונשימתך חדלה, אותה מעולם לא חשתי.
עד היום.
מעשה שטן. בשעה שהלך אברהם עם יצחק אל הר המוריה לעקוד אותו, בא שטן אל שרה. במחול הוא קרב אליה, תמיר, תלתליו צמר עיזים, אש בעיניו, שפתיו ממתיקות על אוזנה והוא רושף: יודעת את היכן בנך, היכן יחידך, אשר אהבת, היכן יצחק? ובטרם תתאושש מהקרבה הפתאומית והחודרנית, בטרם תוכל להביט היטב אל תוך עיניו ולהגן על נשמתה ממבטו, הוא מוסיף ולוחש: אבינו לקח אותו והוא מעלה אותו עולה לאלוהיו.
ושרה, שרה הצוחקת, שרה שעמדה בניסיונות של פחד, התכחשות, עקרות ארוכת שנים וגידול בן יחיד ואהוב בגיל מופלג, בניסיון הזה אינה עומדת, נשמתה משתתקת והיא קורסת ומתה. וכמו להוסיף עוון על חטא נורא, כהרף עין בטרם תהפוך לעפר, היא מבינה כי זוהי גם הבגידה האולטימטיבית של אברהם. לא מוכנותו להפקירה לחסדי לפרעה ולתשוקתו של אבימלך, לא דרישתו שתשקר למענו, לא היענותו המהירה מדי, העולצת-כמעט, להגר. בכל אלה שרה עמדה וראשה מורם. הבגידה האחת, האמיתית, של אברהם במהות חייה של שרה, מתרחשת באותו רגע בו הוא נוטל את בנה, את ילדה, ואת ניצני תקוותה, ומפליג בעקבות פקודת אל לעבר מעשה העקידה.
וכשמהות חייה נבגדת בכאב כה יסודי ובזוי, זכותו על חייה נעלמת והיא נוטלת אותם ממנו.
קורבנך, אישי, אינו האיל.
כששלחת ידך אל המאכלת, לא רק אל צווארו של יצחק הונפה.
אברם. אברהם קרא לך האל אך אני את קדושתי אסיר ממך עד ימלאו ימיו של בני לדבוק באשה תחתי.
ויהי אחרי שלוש שנים ויינחם יצחק ברבקה, והוא דבק בה באוהל אמו ובא אליה באהבה רבה. ותשוב קדושתה של שרה לשכון עליו ועל אשתו ולהאיר את דרכם בחסד וברוך ימים רבים מאד; ואור נרה של שרה מאיר את עיניו, ענן קודשה מלווה את פסיעותיו, דלתותיה פתוחות לרווחה בפניו וצחוקה מכהה את חוד המאכלות כולן, מכהה ומהדהד באוזניו ובאזני ילדיו עד עצם היום הזה.
* פורסם בכתב העת "שבילים" – גיליון 3, "נשים".
