מי שבאמת רוצה להיות נוכח, לא יכול להיעלם כשזה לא נוח. היעלמות כזו, היא לא יותר מפחדנות מבישה.
"ונתנו איש כופר נפשו…מחצית השקל תרומה לה'" (שמות ל', יב'-יג')
נוכחות משמעותית דורשת שני חצאים. מחצית אחת היא של ההצהרה. האמירה "אני שייך", המגובה במחצית פיזית, מוחשית, שניתן להחזיק בה. כשח"כ אוחנה נשבע לכנסת, כבר היתה בידו מחצית אחת של נוכחות – זו שכללה את הדיבור המפורש: אני שייך לקהילה הגאה.
אבל הצהרה היא רק מחצית-המעשה. כל אחד, עשיר או עני, יכול לתת אותה, אומרת לנו פרשת "כי תשא". המחצית השנייה, הסמויה, זו שכלל אינה מוגדרת – היא גם המחצית המעניינת יותר.
כי המחצית השנייה, היא של הדבר עצמו. הנוכחות שלה תלויה במעשה הרציף, האמיץ, של העשייה. היא אומרת לנו, לא די לומר שאתה שייך. אדם לא יכול להעיד על עצמו שהוא בעל זהות ועמדות מסוימות, ולהסתפק בזה. זו רק מחצית העבודה. הנוכחות השלמה, המשמעותית, תלויה בדרך שבה ישלים את המחצית החסרה. מי שרוצה לשחות, לא די שילבש בגד ים. הוא חייב להירטב. זו מחצית תובענית, שהשלמתה מכריחה אותנו להתאים את המעשה למילים. היא מחייבת אותנו לעמוד נכוחה ולבחון את הדיבור לעומת הדבר, וכפי שאמר מולייר – זה בהחלט עשוי להיות מפחיד. ככל שהמחצית הזו דורשת יותר – כך היא קשה – וחמקמקה יותר.
נוכחות משמעותית אינה מסתפקת בנוחות. מי שבאמת רוצה להיות נוכח, חייב לקחת בחשבון: הוא לא יכול להיעלם כשזה לא נוח. היעלמות כזו, היא לא יותר מפחדנות מבישה.
כל מי שמתפקד לבני ישראל, חייב לתת מחצית השקל. זה לא בגלל שמחצית אחת מספיקה. זה בגלל שבשביל המחצית השנייה, לא צריך כסף. צריך אומץ וביטחון עצמי.
לתשומת לבו של ח"כ אמיר אוחנה.
