היכולת לשכון, שכינה שהיא אמיתית, לא תלויה בקרקע, במבנה, בחפצים או בלבוש הכוהנים. היא תלויה בנר התמיד – האור שבעיניים.
בזה אחר זה הם נכנסו אל בית הקפה, שתי נערות וחמישה נערים, הצעיר שבחבורה נראה כבן 12, המבוגר שבהם נראה לא יותר מבן עשרים וקצת. בראשם צעדה אשה מבוגרת מאד, שקומתה הקטנה התנשאה כאילו היתה בגובה שני מטר לפחות, וחיוך ענק על פניה. ניחשנו שמדובר בסבתא ונכדיה, ניחוש שקיבל אישור כשראינו שכל השמונה לובשים חולצות זהות, לבנות, שעליהן מתנוססת תמונת האשה שלפנינו וכתובת מאירה:
"אין-אין-אין על סבתא!
מזל טוב לסבתא בת ה-80".
הם התיישבו ליד שולחן שהוזמן מראש, וכמו שאר המוני בית ישראל נהנו מארוחת בוקר משותפת בבוקר שישי קייצי שנפל עלינו באמצע פברואר. הצחוק שהתגלגל מהשולחן, השיחות בין הסבתא לשלל נכדיה שישבו סביבה היו ערניות, וכולם – כולל סבתא – טעמו יחד מהפיצות, מעבירים זה לזה את תערובות מיצי הפירות שהונחו על שולחנם. איכשהו, נדמה היה לי שהשמש המאירה לא מגיעה מהשמים. היא הגיעה מהשולחן שלהם. התבוננתי בהם וחשבתי על הפסוק הראשון של פרשת "תצווה", ובו הציווי להעלות נר תמיד. הציווי הזה הוא חלק מרכזי מבניית משכן, כמו להדגיש שמהות השכינה לא תלויה בקרקע, במבנה, בחפצים או בלבוש הכוהנים, אלא באור שאנחנו מקפידים להאיר בו את משכננו. היה ברור שאנחנו מתבוננים במשכן מואר שכזה. לא יכולנו להסיר מהם את העיניים. בעיקר, לא יכולנו להפסיק לחייך לנוכח אושרם.
אין לי ספק שלו שאלתי את הסבתא הזו מהי הצלחה בעיניה, היא היתה עונה תשובה פשוטה וברורה: זה. הבוקר הזה, זו עדות להצלחה שלי.
איך אני יודעת? גם זה די פשוט. כשקמנו ללכת, לא התאפקנו. ניגשנו ואיחלנו לה מזל טוב. היא הביטה בנו בחיוך רחב-רחב ואמרה, "תודה, אני כבר זכיתי בו."
