יש לשים סימני שאלה כבדים ואמיצים על הנחות היסוד של מערכות החינוך ולשאול מה באמת נדרש כיום
דקה לפני שתופרים את החליפות לחגיגת ההצלחה של תלמידי ישראל במבחנים הבינלאומיים, בואו נסתכל על כמה נתונים.
התבוננות בתמונה הדמוגרפית של החינוך במדינת ישראל חושפת נתון מרתק: 49 אחוז מתלמידי ישראל בבתי הספר היסודיים לומדים בחינוך החרדי והערבי. ככל שיורדים בשכבת הגיל, כלומר, בגני הילדים ובכיתות א'-ב', האחוז הזה עולה. במערכת החינוך החרדית, לימודי הליבה מסתיימים בכיתה ח'. הרוב המכריע אינו לומד מדעים או אנגלית, ומתמטיקה נלמדת ברמה שאינה מתקרבת לזו שלומדים ילדים בגילאים דומים במדינות מערביות אחרות. אצל הערבים המצב גרוע יותר: לימודיהם של תלמידי בתי הספר היסודיים מניבים הישגים נמוכים מאלה של מדינות עולם שלישי רבות.
הנתונים האלה חושפים את ערכם האמיתי של תוצאות המבחנים הבינלאומיים, הרבה מעבר לעובדה שחלק ניכר מתלמידים אלה לא השתתפו בהם כלל. סוד גלוי הוא כשיודעים כיצד בנוי מבחן, יודעים כיצד להתכונן אליו ולהצליח בו בלי שום קשר לרמת החינוך האמיתית שלנו. לכן, השאלה אם תלמידי ישראל למדו את החומר הנדרש כדי להצליח במבחן זה או אחר אינה השאלה החשובה, אלא האם הם מקבלים את החינוך המערכתי שיאפשר להם להתמודד מקצועית וחברתית בעולם המערבי המודרני. לאור הנתונים לעיל, הצלחה במבחנים הבינלאומיים אינה עונה על שאלה זו.
אבל יותר מכל, הנתונים האלה מנבאים את אופיה של החברה הישראלית בעוד עשור אחד בלבד. זו שאלה קיומית שהיא הרבה יותר בסיסית ומורכבת מהשאלות, החשובות כשלעצמן, מי יפתח את הגרסא המודרנית יותר של כיפת ברזל, האם מדינת ישראל תמשיך להיות מדינת סטארט-אפ או אפילו שאלת השיוויון בנטל. מי שחושב שבשנים האחרונות מעמד הביניים כורע תחת עומס כלכלי-תרבותי בלתי אפשרי, שיחכה ויראה מה יקרה כשלפחות מחצית מצעירי ישראל לא יהיו בעלי ההשכלה והכישורים הנדרשים למקומות עבודה מתקדמים. זו שאלה המתייחסת גם לטיבם של התהליכים התרבותיים והחברתיים שיאפיינו את ישראל, לתפיסת העולם של החוק והערכים שלפיהם נחייה. במצב הנוכחי, עלולה להתפתח כאן חברה שלא תהיה בת קיימא כאשר ילדים אלו יגדלו. כבר היום, ניתן לראות גידול מתמיד בביקוש לעובדים משכילים ומיומנים שהחברה הישראלית אינה מצליחה לספק, עד כי לפני כשנתיים, התאגדו מספר חברות ההיטק ופתחו מכללה משל עצמם להכשרת מהנדסים מתקדמים. הם מתקשים לאתר מועמדים מתאימים. גם המוסדות האקדמיים האחרים מתלוננים על ירידה חדה ברמת הסטודנטים המגיעים אליהן, ועדיין לא אמרנו מילה על התמודדות עם פערים בין מרכז ופריפריה, גיאוגרפית וחברתית כאחד, המשפיעים אף הם ישירות על רמת האוכלוסיות החיות בהן.
מחקרים מראים כי שיפור במערכת החינוך הישראלית היה מביא לסגירת פערים וצמיחה כלכלית ברמה כזו, שהיו מתווספים לתמ"ג שלה עוד 41 מיליארד שקלים מדי שנה. תוספת שנתית כזו אינה שאלה כלכלית גרידא. היא שאלה של כושר צמיחה בכל היבטי החיים, של החברה הישראלית כולה. לא פחות.
השכלה תמיד היתה הגורם המרכזי שמאפשר מוביליות חברתית, יציאה ממעגלי עוני וצמיחה כלכלית ותרבותית. קשה להגזים בצורך להתבונן מחדש במערכות החינוך שלנו. הבעיה הרבה יותר מורכבת וקשה מאשר עוד כמה שעות לימוד, תכניות ייחודיות לקידום מצוינות או עוד מורים, מקצועיים ומעולים ככל שיהיו. כבר ב-2009, הוכח שלמרות שמספר שעות ההוראה במדינות ה- OECD היה נמוך ב-14 אחוז ממספר שעות ההוראה בישראל, הישגיהם היו גבוהים ב-8 אחוז מאלה של תלמידי ישראל. העובדה שהרפורמות האינסופיות המיושמות במערכת החינוך לא הביאה לשינוי המצופה מוכיחה שרפורמות אלה רחוקות מלהיות הכיוון הנכון.
המטרה של חינוך אינה לשכפל את החברה, אלא ליצור את התנאים הנדרשים על מנת להצמיח ולעצב אותה, לא רק כדי להיות חלק מעולם שבו קצב השינוי גדול מאי פעם, אלא כדי להיות אחד ממוביליו. זה המפתח האמיתי לחוסן הלאומי שלנו. יש לשים סימני שאלה כבדים ואמיצים על הנחות היסוד של המערכת ולשאול מה באמת נדרש מכל המערכות החינוכיות שלנו, ללא יוצא מהכלל, ולא מחר אלא כבר היום, על מנת שגם בעוד עשור, מדינת ישראל תהיה חלק מהעולם המערבי המתקדם. נכון וראוי ששאלה זו תהיה אחד הנושאים המרכזיים שאליהם תתיחס מערכת הבחירות הקרובה.
* פורסם ב"מעריב", 17.12.12
