הסיפור הזה, שיש שני קצוות או הפכים או אפשרויות או איך שלא תקראו לזה – הכל זה דיכוטומיה, או זה או זה – הוא חלק מהתפיסות שלנו כמעט בכל דבר. טוב או רע, אמת או שקר, דת או מדע, הלכה או דמוקרטיה.
תוסיפו לרשימה המכובדת הזו כאוות נפשכם.
אבל במציאות, יש גיוון. אין שחור או לבן. יש שחור וגם לבן, וביניהם הרבה יותר מחמישים גוונים של אפור. יש רצפים. יש מערכות מורכבות. זה שם על הכתפיים שלנו את האחריות לקבל החלטות הרבה יותר מורכבות, אבל זה גם הרבה יותר מעניין. וכמו תמיד במקרה של התורה המורכבת ומעניינת שלנו, אפשר להסתכל בפריזמה הזו גם על פרשת השבוע שלנו, "תולדות".
תחשבו על רבקה, למשל. היא מופיעה בפרשת חיי שרה. נערה טובת לב – היא משקה לא רק את אליעזר עבד אברהם אלא גם את גמליו ובכך זוכה לאמונו ובחירתו - נבונה ובעלת עוצמה כזו, ששואלים את דעתה בנושא שבו אפילו היום, לא תמיד יש לאשה זכות להביע דעה. היא אמיצה שלא מהססת ובוחרת לעזוב הכל מאחוריה וללכת עם איש זר אל חתן לא נודע, אשת רגש שמתאהבת ביצחק (עזבו אתכם מהפרשנות שהיא נפלה מהגמל כדי להתכסות מרוב צניעות, היא נפלה כי כמו ששר אריק הגדול: היתה זו אהבה ממבט ראשון, ושכל שאר הפרשנים יקפצו), ואינה מהססת לדרוש עצה מאלוהים בעצמו. היא גם מתוחכמת המתכננת תחבולות מרמה שנועדו לתמרן את כל הגברים סביבה כדי לזכות ברצונה. מבין ארבע האימהות, רבקה היא המעניינת והמורכבת ביותר.
כל התכונות האלה מושרשות ובאות לידי ביטוי גם בשני בניה.
מהרגע הראשון, הם שניים המייצרים שלם מורכב. הם מתרוצצים בקרבה, ולמרות שכל אחד מהם מתואר כשונה מאחיו, למרות שכל אחד מהם מייצג תפיסת עולם שתתבטא באופי, דרכי חיים, התנהגויות וערכים שונים, כבר מההתחלה רומזת לנו התורה – אל תתבלבלו. הם אמנם שניים, אבל הם ילידי אותה בטן, אותה לידה, אותו זוג הורים. אמנם האחד פרץ החוצה ראשון, אבל השני הוא המשכו הישיר כשהוא אוחז בעקבו.
כך גם בהמשך. הקול- קולו של יעקב. קול אינו משהו גשמי. הוא ביטוי של מחשבה, של תקשורת, של רוח האדם. והידיים? ידי עשיו. זו העשייה, היצירה. בלי המעשה, הרוח תחלוף ותיעלם. בלי הרוח, מעשי הידיים יהיו ריקים ונטולי משמעות. יחד, הם המעגל השלם שנקרא אדם. יעקב ועשיו אחוזים זה בזה על כל הרצף שביניהם. בכל אחד מהם יש משהו מהשני. יעקב לא מהסס לרמות את אביו, משתמש בידיים כדי לזכות ברצונו. שנים לאחר מכן, בפרשת וישלח, עשיו יראה את אחיו, ירוץ אליו, יחבק וינשק וייפול על צווארו בהתרגשות. יותר משהם בניו של יצחק, הם בניה של רבקה.
הכיוון אליו השניים האלה יתקדמו, תלוי בניווט שלנו. יחד, מכלול גווניהם יכול לאפשר להם ליצור ספרות, מוזיקה, אמנות, מענים לקידום איכות החיים והסביבה; וביחד, הם יידעו גם לבנות את השפל שבאדם. את הרוע, את הבזוי, את ההרג, כשהרוח יודעת למצוא את התירוץ הנדרש לה – ובעיניה, זה לעולם אינו תירוץ אלא סיבה של ממש – והידיים, הן לא רק יודעות אלא לא מהססות להגשימו.
נדמה שעד היום הם מתרוצצים, זה אוחז בעקבו של זה. ברצותנו, האחד גובר; ברצותנו, השני. מכלול הרצף הזה נמצא בכל אחד מאתנו, והבחירה - נתונה.
לנו יש את יעקב ועשיו. לתרבויות אחרות יש סיפורים אחרים. לכל אלה שביקשו עוד סיפורים, מוגש שוב הסיפור הנפלא הבא - גם בפעם העשירית, הוא תמיד רלוונטי:
אינדיאני זקן ישב עם נכדו ואמר לו: נכדי, דע שבקרבו של כל אחד מאתנו מתרוצצים שני זאבים.
מהם זאבים אלה, שאל הנכד.
האחד, הוא הזאב הטוב, המייצג את כל טוב הלב, החמלה, הצמיחה והאהבה בעולם, השיב הסב. השני הוא הזאב הרע, המייצג את המלחמה, הרעב, הרוע והכעס בעולם.
והם נמצאים בתוכי? שאל הנכד בתימהון.
הם נמצאים בתוך כל אחד מאתנו, השיב הסב. והם תמיד נלחמים זה בזה.
בשלב הזה בסיפורו הסב עצר, הביט בנכדו והמתין הנכד חשב על הדברים ששמע, ואז שאל: סבא, אם שניהם נלחמים כל הזמן בתוכי, מי מהם מנצח?
חייך הסב וענה: זה שאתה מאכיל.
שואל בשביל חבר: האם לרחל היה אקדח??