פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: שיעור מ-40 שנה במדבר, או - מה צריך כדי לשנות את החינוך


מפסגת הר משה שבדרום סיני, המדבר נראה צופן סודות של הבטחה. אפשר לעמוד שם ולדמיין את בני ישראל מסתדרים שבטים-שבטים במרחבים שלמרגלותיו, שבט-שבט סביב דגלו, אוהל המועד במרכז והכול מאורגן בסדר מופתי. השקט המדברי, הארגון הקפדני והמדויק המופיעים בפרשת השבוע שלנו, פרשת "במדבר", יופר על ידי הטרוניות והטענות המתבכיינות של דור המדבר, דור סוער ומלא מתח שיימשכו לא פחות מ-40 שנה. הטרוניות והכעסים יפריעו, לעיתים עד כדי אלימות; אבל הם לא יעצרו את התהליך.


מעשית, אין שום צורך ב-40 שנה כדי להגיע ממצרים ועד ארץ ישראל. בקושי צריך 40 יום, כולל מנוחה בדרך. והנה לא שנה, לא שנתיים ואפילו לא עשור, אלא 40 שנה רצופות ינדדו בני ישראל במדבר עד שכאביו, ייסוריו, חטאיו וטעויותיו של הדור שיצא ממצרים יפנו דרך לדור חדש, בן חורין גם אם לא נטול קשיים, שיזכה לעלות ולהיכנס לארץ ישראל.


מאז, אנחנו עם שכל הזמן עולה. אנחנו עולים לתורה, עולים לרגל, עולים על הקרקע, עולים לארץ ישראל. כל העליות האלה מבטאות את הרעיון שכשעושים שינוי, מדובר בתהליך. תהליך עמוק, ארוך, כואב ומטלטל. בשום תחום, אין ארץ מובטחת מיידית. אל ארץ מובטחת אי אפשר סתם להגר. צריך לעלות אליה. ובתהליך של עלייה, כפי שיודע כל מי שעלה וטיפס על הר משה, מזיעים. אוהו, כמה מזיעים.


כדי לשנות את מערכת החינוך, נצטרך להזיע. והרבה. מי שמבקש להתמודד באמת עם חולייה יודע, שאין פתרון קסם אחד. זה לא רק עניין של שכר, גם אם ישלשו אותו. זה לא רק עניין של תנאי סביבת העבודה, גם אם כל בתי הספר ייראו כמו בנייני מייקרוסופט וגוגל. זה אפילו לא רק עניין של קביעת הרמה המקצועית הנדרשת, גם אם כול המורים יידרשו להיות בעלי תואר שלישי בחינוך. זה כל אלה יחד, ועוד. כדי להגיע אל ארץ מובטחת, הדרך ארוכה ומורכבת. בתור עם שלקח לו 40 שנה להגיע מהנילוס ועד לירדן, היינו כבר אמורים לדעת זאת.


שינוי משמעותי של מצב החינוך דורש חזון עדכני, משאבים וזמן. להגדיר היטב מה דורשים, מה חייבים לעשות וגם לתת כדי שזה יקרה, ומסגרת זמן הגיונית כדי להגשים זאת. זה ידרוש נחישות והרבה מאד אומץ להתמודד עם המלחמות – והן מלחמות אמתיות – שיהיו בדרך.

בקליפת אגוז, תחשבו על זה ככה:


חזון – חינוך ממלכתי צריך קודם כל ליצור שפה, תרבות ואתוס משותפים, שהם הבסיס הנדרש לקיומה של חברה מתקדמת וקוהרנטית. כמעט טריוויאלי להגיד, שהחזון של מערכת החינוך צריך להגדיר את בסיס ההשכלה שכל ילדי המדינה, ללא הבדלי מגזר, דת, מגדר או מצב סוציואקונומי, חייבים לקבל במדינה המבקשת להיות מובילה בעולם שכבר מזמן עף קדימה ביכולותיו ודרישותיו, בעוד המערכת החינוכית שלה נותרה הרחק מאחור; מהן התשתיות הנדרשות כדי לעמוד בכך; ומהם הקריטריונים לכל תוספת שקבוצה זו או אחרת תרצה להוסיף לבסיס הזה.

כדי שזה לא רק יוגדר אלא גם ייושם באופן מיטבי, החזון הזה יקבע שכל אנשי החינוך של ילדינו – בגן הילדים ובתיכון כאחד - יהיו בעלי מקצוע מעולים בתחומם, העומדים בדרישות הידע והמיומנויות העדכניים הן בפדגוגיה והן בתחום הדעת אותו הם מלמדים; בעלי ערכים ומיומנויות חינוכיות. טריוויאלי גם לזכור, שעל אנשי מקצוע מעולים כאלה צריך ואפשר יהיה גם לסמוך, מה שידרוש בנייה מחדש של תהליכי הערכה ובקרה מקצועיים הגיוניים ומצמיחים. עם כל מה שאנו יודעים היום על למידה, הוראה וחינוך – אפשר להגדיר את גבולות הגזרה של המקצוענות הזו, ואז לבנות אותה ולתת בה אמון. אחרי הכל, זה מה שאנחנו עושים כמעט בכל תחום אחר. אנחנו דורשים וסומכים על כך שהטייסים שלנו יוכשרו להיות טייסים מעולים ושמים את חיינו בידיהם בכל פעם שאנו עולים על מטוס. כך גם לגבי המהנדסים הבונים את המטוסים האלה, או לחילופין את מתקני השעשועים עליהם ילדינו משחקים והמעליות המובילות אותנו לקומה העשרים; הרופאים שאנו נותנים להם להרדים ולנתח אותנו; הרוקחים שאנו בולעים את התרופות שהם שמו בידינו; הטבחים שמבשלים עבורנו את המזון שאנו אוכלים – ולמעשה, כל בעל מקצוע שאנו סומכים על הכשרתו ומקצוענותו. במערכת שבה כל אחד יכול להיכנס לכיתה וללמד, שבגלל מחסור כח אדם מקצועי מורה שהוכשרה ללמד תנ"ך מלמדת מחשבים ומורה שהוכשרה ללמד לשון מלמדת מדעים, כמה מאתנו סומכים, באמת סומכים, על מקצוענות אנשי החינוך?


משאבים - חייבים לכלול לפחות שני מרכיבים: גם כאן, טריוויאלי כמעט לומר שנדרשת יצירה של סביבות עבודה מכבדות וראויות שבהן אנשי החינוך שלנו יוכלו לפעול. מרחב עבודה, בו מורה יכול לפגוש את תלמידיו ברמה הפרטנית, להתכונן כראוי לשיעור, לעבוד עם עמיתים, וכן הלאה; וכמובן, שכר מתאים. אם אנחנו רוצים את אנשי המקצוע הטובים ביותר, חייבים לשלם להם בהתאם. מי שטוען שזה יעלה הרבה כסף, צודק. כבר היום, משרד החינוך הוא העשיר ביותר מבין כל המשרדים הממשלתיים. חייבים לבדוק על מה הולך כל הכסף הזה, מה התשתיות הקיימות שניתן להתבסס עליהן בשינוי קל, ממה צריך להיפרד, מה צריך לבנות. לשנות סדרי עדיפויות. חינוך מצוין יעלה הרבה כסף. חינוך גרוע, יעלה הרבה יותר.

זמן – בואו נגיד, חמש שנים. חמש השנים יידרשו כדי לעשות כמה תהליכים במקביל:

- לאפשר למי שנמצא במערכת ומסוגל לעמוד בקריטריונים המקצועיים שייקבעו להשלים את הנדרש,

- למי שלא – לנצל את השנים האלה כדי להיפרד באופן מכובד, לקבל את הפיצויים הנדרשים וסיוע ככל

הניתן במציאת פרנסה חלופית.

- למי שמבקש להצטרף – לדעת בדיוק מה נדרש ממנה/ו ומה התמורה ההולמת המתקבלת

- לבנות את תהליכי ההכשרה והתשתיות הנדרשים

- לבנות את מדרגות ותהליכי קידום השכר וההתפתחות המקצועית הראויים.


כן, יש עוד מרכיבים. אבל בקליפת אגוז, אלה המוקדים שחייבים להתחיל מהם. מי שצריך להוביל את זה הם אנשי חינוך יצירתיים ופורצי דרך, ממגוון תחומים ומרכיבים של החברה, בעלי הצלחה מוכחת במודלים חדשניים ועדכניים בתחומים בהם הם עוסקים ונטולי אג'נדה פוליטית או עסקית. יש לא מעט כאלה, גם במערכת עצמה וגם בעמותות וארגונים רבים שנותנים מענים מצוינים במקומות בהם המערכת כשלה.

האם הם יטעו בחלק מהמלצותיהם? בטוח שכן.

האם אנחנו מסוגלים להמשיך להתקיים עם הטעויות של המצב הקיים? בטוח שלא.

כל עוד מערכת החינוך שבויה בציפורני פוליטיקאים מתחלפים, במוסרות של פקידות בירוקרטית ובאג'נדות זרות של ארגונים ולוביסטים למיניהם, אין שום סיכוי לשינוי אמיתי. גם אם רן ארז, יפה בן דוד ופקידי משרדי האוצר והחינוך יסכימו על הוספת עוד כמה גרושים לשכר המורים, על שינוי כזה או אחר במבחני בגרות, על "למידה דיגיטלית", הוספת "מקצועות ומיומנויות המאה ה-21" ואפלו יצעדו שלובי ידיים אל הזריחה וישירו שזהו שחר של יום חדש, אין להם שום פתרון קסם שיהפוך את מערכת החינוך למה שהיא אמורה להיות תחת שרביטם. הם נאחזים בעקשנות בשימור ויצירת טלאים על מבנה מיושן, לא רלוונטי, שכבר לא עובד. הם לא הפתרון. הם הבעיה.

האם הילדים שכבר נמצאים בתוך המערכת ייהנו מהתהליך הנדרש? רובם כנראה שלא. אבל אם לא נתחיל, גם הילדים שיבואו אחריהם יהיו אבודים. האם כל המורים שעדיין שורדים במערכת יוכלו להמשיך בה, האם כל פקידי החינוך, המפקחים, המבקרים, השולטים למיניהם ימשיכו בתפקידיהם? בטוח שלא. הם יקבלו את הזמן, אורך הנשימה והתמיכה הנדרשים כדי להיפרד ולמצוא מקצוע אחר. האם זה יעורר מלחמות, שביתות, התנגדויות, איומים, טעויות וקשיים? בטוח שכן. זה יהיה תהליך כואב וקשה מאד. זה גם ייתן תקווה להתחדשות ולשינוי משמעותי שכבר אי אפשר בלעדיהם.

נכון לעכשיו, אנחנו בצלילה מטורפת כלפי מטה. חייבים לשבור חזק את ההגה ולהתחיל שוב לעלות. זה לא צריך לקחת 40 שנה. זה יכול לקחת 5 שנים בלבד. יודעים מה? 7. אבל גם דרך של כמה שנים, צריכה להתחיל מתישהו. המחיר של להמשיך כתמול שלשום, הוא מחיר שמדינת ישראל כבר לא יכולה יותר לשלם. כולם יודעים מה צריך לעשות. השאלה היא למי מנבחרי הציבור יש את האומץ הנדרש כדי לקום ולעשות את זה.