רגע לפני שבת: רעיון, מילה, משפט

דיון סוער התנהל באולפן. "רעיונאים" (קופירייטרים בלע"ז) שונים התקבצו להביע דעה – מה המבנה הכי נכון לסיסמאות של המפלגות השונות. הויכוח היה על כך שרוב המפלגות בחרו לשווק את עצמן בעזרת שלוש מילים מנותקות. "אבל שלוש מילים מנותקות לא יוצרות סיפור," אמר אחד מהם. "במקום מילים, צריך משפט. כזה שיש בו רעיון, כי אנחנו הכי אוהבים סיפורים. משפט יעזור לנו להתחבר ולקנות את הסיפור שמנסים למכור לנו."

הוא צודק. תחשבו על זה ככה: לכל אחד מאתנו יש משפטים שהוא לא יכול לשכוח. צירוף מילים שנחרת בזיכרון, מחובר בעבותות של אסוציאציות למה שהופך לסיפור האישי שלנו. אסוציאציות שמציתות את החושים, מעוררות קשרי זמן, מרחב ומעשים. אנחנו יצורים שמיצרים סמלים שמייצגים משמעות מסוימת. גם משפטים הם סמל מרכזי של כל הכבלים שקשורים אליהם, בין אם זה נרצה בכך ובין אם לאו. "מילים לא אומרות מאום," כתב שלום חנוך, וטעה. לא סתם אומרים שהמילים, הן אוצר. המילים והמשפטים שאנחנו בונים מהם אומרות הכל, גם אם אנחנו בוחרים להתחרט, להתעלם, להתכחש או להוסיף עליהם. הן הפלסטלינה שאנחנו לשים בלשוננו כדי לספר את הסיפור שמתערבל בתוכנו.

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", פותחת פרשת משפטים. אחרי המופע הפירוטכני הגדול בהיסטוריה, כשעם שלם עומד ורועד מול הקולות, הברקים ותמרות העשן שבמעמד הר סיני, מעמד שגם הוא מגיע אחרי דרמות גדולות שלא חדלו להתגלגל זו לתוך זו מהרגע שחצינו את סף ספר שמות, זה אולי המשפט הכי פולני שאפשר היה לצפות לו. "נו, ראיתם למה אני מסוגל. עכשיו, אני רק שם את זה כאן. קחו את הזמן שלכם, אני כבר אחכה לי בשקט בצד."

החיים שמים לפנינו משפטים שונים, כאלה שאנחנו מייצרים בעצמנו וכאלה שאנחנו קולטים מאחרים.

לפעמים, המשפטים האלה הופכים לנכסים תרבותיים, כאלה שנוגעים במשהו מאד עמוק ואמתי ברובנו, עד שאנחנו שבים ומשתמשים ומצטטים אותם. ולפעמים הם נכס אישי לגמרי. משפטים שנאמרו לנו על ידי אנשים מסוימים בחיינו, מייצגים את הקשר הייחודי שבינינו לבין שותפי-הזיכרון שלנו, גם אם שאר העולם נותר מחוץ למשחק. אלה המשפטים שהם בדרך כלל אהובים עלינו במיוחד, והם בדרך כלל לא לציטוט.

יש הטוענים ש"תשים לפניהם" מעיד על כך שהבחירה במשפטים, תלויה בנו.

כך אולי צריך להיות, אבל נותר לבחון את כל הפעמים בהן זה הפוך, גוטה, הפוך:

כשלא אנחנו בוחרים את המשפטים,

אלא הם אלה שבוחרים בנו.

לכך, כנראה, התכוון לואיס קרול כשכתב את המשפט הבא:

"תדאגי למשמעות," אומרת הדוכסית לאליס. "המילים ידאגו כבר לעצמן."

לתשומת לב הרעיונאים ובעיקר האדונים שאותם הם משרתים.