פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: ראוי לסיפור


"את יכולה בבקשה לדבר קצת יותר לאט?" האשה מולי חייכה במאור פנים. "בגילי, כבר קצת קשה לעקוב..."

חייכתי בחזרה והאטתי את דבריי. עמדתי בפני קבוצה מקסימה של דיירים בדיור מוגן, ושוחחתי אתם על מקומם וחשיבותם של סיפורים בחיינו. לא הייתי צריכה להציג את ספרי הילדים שדיברתי עליהם: פו הדב, הקוסם מארץ עוץ, במבי ומרי פופינס היו מוכרים ואהובים על כולם.

אבל מה שתפש את תשומת הלב המרבית, היו סיפורים על מפגשים עם בעלי חיים שונים שהיו לי במסעות שונים בעולם. הצילומים המרהיבים של דודי ליוו את ההרצאה, ודיברנו על הדומה והשונה בין התנהגויות שונות שאנחנו רואים בקרב בעלי חיים, לבין התנהגויות שיש אצלנו, בני האדם. בסופו של דבר הסכמנו שהסיפורים שלנו מסייעים לנו להבין את העולם, לבנות לעצמנו חיים ותרבות בתוכו, להגדיר ערכים, הקשרים וזהות. בתוך כל זה, אנחנו בוחרים לעצמנו את חלקי הסיפור שאותו ניקח כצידה לדרך.

אחד הגברים הביט בי בתוכחה ואמר: "איך את יכולה לדבר על רוזוולט, את יודעת מי הוא היה?? הוא היה אנטישמי!" הדברים נאמרו בשקט ובכבוד, אבל בנזיפה ברורה שלא השאירה מקום לדיון. לא היה לי ספק שהסיפור שלו שונה משלי.

חומש דברים, אותו נתחיל לקרוא השבוע, עוסק בגרסתו של משה רבנו לאירועים שחווה עם בני ישראל. ממרחק של ארבעים שנה, דברים נראים אחרת. לאחר ארבעים שנות נדודים, קשיים, רגעי שיא ושפל, שבע חוויות ומפוכח, הסיפור של משה לובש פנים וצורה שהזיכרון שלו רוצה להעניק להם. זה לא בגלל שמשה לא זוכר מה בדיוק קרה. זה לא בגלל שהוא מנסה להיות מטיף שמעגל פינות למען מטרתו. זה בגלל שהזיכרון אינו עוסק בדברים בדיוק כפי שהם קרו, אלא בנארטיב שאנחנו מספרים שהתרחש. היכולת שלנו לעשות את השינויים האלה על "מה שהיה באמת" חיונית לדמיון וליצירתיות שלנו. הזיכרון הוא מספר הסיפורים הגדול מכולם. בספרו הנפלא "ביום שהמוסיקה מתה", טוען אופיר טושה-גפלה שלזיכרון סגולה מעוררת קנאה לדלג על פערים, לקצר המתנות מורטות עצבים, לקבור רגעים מתים ולנכס לעצמו את זכות הבחירה. "לו הזיכרון היה זרם באמנות, אין ספק שהוא היה אימפרסיוניזם," הוא כותב. "אדם לא מסוגל לזכור התרחשות לפרטי פרטיה, אלא רק את החותם שהשאירה בו." וכך, בהתגלמות הסיפור, הופך הזיכרון לעפרון מחודד היטב ובעל מחק גדול. ברצותו יכתוב, ברצותו ימחק, ברצותו ישכתב.


כשסיימתי את ההרצאה, ניגשה אלי אחת הנשים. גווה היה כפוף מאד, אבל פניה חייכו בגעגוע. "אני מסכימה אתך לגמרי", אמרה לי. "הטיול הכי נפלא שהיה גם לי, היה לאנטארקטיקה."

והיא הפליגה בתיאור זיכרון שהיה לה ממפגש עם כמה פינגווינים וכלבי ים.

ככל שסיפרה, כך נדמה לי שגווה הולך ומתיישר.

אחד הציטוטים האהובים עלי הוא של המוסיקאי ג'רארד ווי, שאני מזכירה כאן שוב ושוב:

יום אחד, חייך יחלפו מול עיניך. וודא שהם יהיו ראויים לצפייה.

לא נותר אלא לומר, אמן.