פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: צער השתיקה


תארו לעצמכם שאתם צריכים להכין סרט הדרכה המסביר כיצד להשתמש באופן יעיל במחשב שלכם. נסו לדמיין את התסריט הבא:


- גבר מבוגר, עורו הכהה מאד מעיד עליו שהוא ממוצא אפריקאי. יש לו זיפי זקן. הוא לבוש בגדים קצת בלויים, כאלה שבגלל משקלו העודף-משהו נראים כאילו הם לוחצים עליו. ברור שהם נתפרו במאה שעברה. הוא מביט במסך מחשב ונראה אובד עצות.

לידו מופיע לפתע גבר צעיר, לבן, אתלטי, גבה קומה ולבוש למשעי. איך שרה קירל? כולו קומפלט מיליון דולר.

"אל תדאג, אבא'לה" אומר הגברבר הצעיר לגבר המבוגר, ומניח יד על כתפו בתנועה מרגיעה, כמו שמרגיעים ילד.

"אני אסביר לך את מה שנחוץ." והוא ניגש למחשב בצעד בוטח של מושיע.

"אבל זה בטח מסובך, לא? אני לא מבין כלום במחשב הזה," המבוגר רוטן בחשש.

"לא, זה פשוט! אפילו אתה תצליח!" אומר הצעיר.

קצת אחרי, המובגר נראה מחייך בסיפוק. הוא מחייך אל הצעיר בהכרת תודה. קאט.


יש לפחות שלושה סטריאוטיפים מרגיזים, שלא לומר מקוממים, בתסריט הזה :

גזענות, גילנות וגאוותנות.

הם כל כך בולטים, שאני מניחה שכל אחד שהיה נחשף לכך, היה מיד מוחה ודורש בצדק שינוי בתסריט.


עכשיו, תחליפו את המבוגר כהה העור במבוגר עם כפייה על הראש.

אני עדיין מניחה שרובנו היינו מתקוממים נגד הסטריאוטיפים שבתסריט.


לבסוף, תחליפו את הגבר המבוגר באשה מבוגרת. היא נראית ארכאית, שלא לומר זקנה. הבחור הצעיר בא להושיע. היא מנסה להצחיק בכך שהיא טוענת שיותר קל לה לגדל צמחים בעציצים שלה שבמרפסת מאשר להשתמש במחשב המסובך הזה. כשהוא מסביר "אפילו את תצליחי", היא מעפעפת בעיניה ומודה לו. האביר הגברי הנבון והיודע מתייצב להציל את האשה חסרת האונים – אמנם לא נסיכה צעירה, אבל עדיין שייכת ל"מין החלש". במילים אחרות: לסטריאוטיפ של הגילנות, תוסיפו את הסטריאוטיפ המגדרי.

כמה מוחים יש הפעם?


בשבוע שעבר, השתתפתי במפגש שכלל הצגה של תסריט מגדרי מסוג כזה.

מחצית המשתתפים היו גברים, מחצית – נשים.

אקדים ואומר שלגמרי ברור לי שאף אחד מהתסריטאים לא התכוון, לא במודע ולא בתת-מודע, להציג משהו פוגעני או לועג - לא למגדר ולא לכל דבר אחר. הם סתם חשבו שזה יהיה מצחיק.

אז זהו, שלא.

בסוף הצגת התסריט, אף אחת מהנשים בחדר לא אמרה דבר.

יותר מהתסריט עצמו, מה שרעם באוזניי היה שתיקת הנשים.


לא יכולתי להסתיר את הזעזוע שלי ולהמשיך לשתוק. רק כשעצרתי את המפגש ודיברתי, שאר הנוכחות הצטרפו בהסכמה. חלק אמרו שהן מסכימות אבל לא היה להן נעים להעיר. אחרות אמרו שהן מודות לי ולצערן, פשוט לא היו רגישות מספיק לכך שיש באופן הצגת הדברים בעייה. זה גם מה שהגברים אמרו.


התסריט כנראה יתוקן. את צער השתיקה, אמשיך לשאת עמי.