פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: פרשת נח כמיתוס


הלקח החשוב ביותר של פרשת נח הוא, אולי, הלקח הבא: תפסיקו להאמין למיתוסים. התפקיד שלהם, במקרה הטוב, הוא להיות סוג של מצפן רעיוני, לא להיות הנחיות פעולה למציאות. פרשת נח מלאה כל כך במיתוסים, עד כדי כך שנדמה שלשם כך היא נועדה: לתת לנו כלים להבחין בין סיפור לבין הלקח המציאותי שלומדים ממנו.

תחשבו על זה ככה:


בהתחלה, הכל קיצוני: העולם כולו נהיה רע ומרושע, עד שאלוהים מתחרט שהוא ברא את העולם ומחליט לעשות רפרש כללי. למרות שבסוף פרשת נח הוא מבטיח שיותר לא יעשה דברים כאלה, האלמנט הזה יחזור על עצמו בהיקף הרבה יותר קטן במקרה של שתי ערים בלבד ולא כל העולם, באמצעות אש ובמרחק הקצר של עוד שתי פרשות בלבד (לאלוהים, כפי שיתברר גם בכל מיני פרשות אחרות, יש גם פתיל וגם זיכרון מאד קצרים), אבל בפעם הראשונה הזו אלוהים בוחר להשתמש במבול שמוחק את כל עולם החי (כמעט. את הדגים אף אחד לא סופר, שלא לדבר על דולפינים ולווייתנים שבטח חגגו בכל המים האלה, ושאף כריש לא יקלקל לי את התמונה המשמחת הזו) מלבד כמה ניצולים נבחרים. הניצולים האלה נדים להם בתוך תיבה הנדה לה בין גלים אימתניים – עוד אלמנט שיחזור על עצמו בתיבה קטנה אחרת עם ניצול קטן שנבחר לשנות את ההיסטוריה שלנו; תוסיפו קצת רומנטיקה זוגית של עולם החי; עורב שלא באמת עומד בשליחותו - בגלל זה הוא תמיד יהיה עורב שחור; ויונה אחת, עם עלה של זית, שדווקא כן ממלאה את תפקידה, וכתוצאה נדונה לעד לסמל לנו בשורות של שלום - בדיוק לכן היא חייבת, פשוט חייבת, להיות צחורה. מי שיחפש יופתע אולי לגלות שבשום מקום בפרשה לא כתוב שהיונה היתה צחורה, אבל זה מה שהחלטנו שהיא היתה. רק תנסו לדמיין יונת בית פשוטה, כזו שמלכלכת לנו את המרפסת והגג, עם עלה זית ורומנטיקה של בשורת שלום, ותבינו למה היונה חייבת להיות צחורה. אם היא לא טהורה ולבנה כשלג, לשם מה בדיוק נתכנסנו? הנה לכם התחלה נוספת בפרשה: הפעם הראשונה בה התחיל כל העניין של מיתוג נכון.

נמשיך: עכשיו שנגמרה הקטסטרופה, נחגוג את כל הצבעים ונמתח קשת בענן למען יראו וידעו שמעכשיו לא יהיו יותר קטסטרופות כאלה. המיתוג ממשיך במיטבו: הקשת היפהפייה הזו נותנת לנו את הביטחון במיתוס האוטופי שלפיו מעתה יהיה שלום עולמי, וגרו סמוטריץ' עם גלאון וליברמן וזאב עם כבש יירבץ (בתנאי, כמו שאומרת הבדיחה, שבכל יום תחליפו את הכבש) והעולם כולו יהיה מקום טוב יותר.


טוב, תרגיעו. התורה יותר חכמה ומציאותית מזה. תוך כמה פסוקים אנו שומעים על שכרותו של נח, שיש המתרצים אותה בפוסט טראומה של ניצול שמרגיש אשם ולכן שותה; מספרים לנו על כל העניין הזה של מגדל בבל ודור המריבה, שמחזק את הפקפוק בלגיטימיות של המין האנושי לטעון שהוא אכן המין הנבון; ובכלל מתברר שסיפור המבול הוא "תורת יחסות" ראשונה, כי נח היה צדיק תמים רק בהקשר של הדור המסוים ההוא, וגם זה לא מרשים כשמבינים שהוא בעצם היה הפקיד הראשון בהיסטוריה שבחר "למלא הוראות" בלבד ואפילו לא ניסה להציל אנשים אחרים, רק את עצמו ואת אלה שאלוהים הורה לו להציל. במילים אחרות, הכל יחסי, צריך פרופורציות ונא להתנהג בהתאם. הרעיון הזה, לפיו כשנדמה שהכל רע באופן מוחלט אפשר פשוט לעשות ריסטרט, למחוק הכל, להתחיל מהתחלה ולברוא הפעם עולם טוב יותר, הוא סוג של "דלק רעיוני" שנועד לעודד אותנו לפעול כדי לשנות. מבחינה מציאותית, הוא לא יותר מרעיון אסקפיסטי שלא יכול להתגשם. הנה, אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו, כשהוא ניסה למחוק הכל כדי ליצור התחלה טובה יותר - זה לא הצליח לו.

אז מה כן עושים? השבוע שמעתי הגדרה יפה של אופטימיזם, שנדמה לי שיכולה לסייע:

להיות אופטימית אין פירושו שאת מאמינה שיהיה טוב יותר;

פירושו לבחור לעשות כל שביכולתך כדי שיהיה טוב יותר.

שיהיו לכולנו בחירות נבונות שמחפשות לעשות טוב.