בין כאב ההמונים, אוזלת היד בצמרות, קריסות, אסונות, ט' באב שדוהר לתוך ט"ו באב, מגיפה עולמית אחת ועוד אי אלו מרעין בישין - המציאות שלנו כל כך מורכבת, עד שכל התמקדות בהיבט מסוים היא גם חסרת רגישות וגם לא באמת אפשרית. בדיוק במצבים כאלה, פרשות השבוע באות לעזר: ומכיוון שכל אחד יכול לקחת את הפרשה למקום שהכי מעסיק אותו, הפעם אני עוסקת לגמרי בדרש – והרשות נתונה.
"והיה עקב תשמעון". כשדברים לא מסתדרים לנו, כשאנחנו באמת מבקשים להבין - פרשת "עקב" מסבירה לנו כיצד לעשות זאת.
זה מתחיל בשמיעה, אבל לא מהאוזניים – אלא מהעקבים. "והיה עקב תשמעון". לשמוע באמצעות כניסה ממש לתוך הליכתו של האחר שמקשיבים לו, מהמקום שלא סתם שומע את הצעדים אלא צועד אותם בעצמו באופן הכי ישיר, מידי ומפורט, כולל גרגרי החול וחספוס האבנים והמעידות שבדרך. בלי להיכנס לעקבים, הדברים לעולם לא ייראו לנו שלמים. זו יותר מהזדהות – זו הפיכה לזהות עצמה, מבלי לוותר, מבלי לתת לאבק לסמא את העיניים ולאבני הנגף לעצור את התנועה. זו מציאת ההיגיון לא מתוך הראש, אפילו לא מתוך הלב, אלא מתוך קצות עצבי הרגליים המוליכים אליהם. זו נקודת הציון הראשונה במפת הדרכים של עשיית הסדר: לשיר את שירת העקבים.
אחרי שנכנסנו לעקבים, הדרך מורכבת - ומבורכת. אותיות זהות וקשורות בעבותות זו לזו. זו לא דיכוטומיה, זה רצף של מארגים. הפרשה מזכירה שגם במדבר, ידענו הליכה ומלחמה וכעס והתעלות ושמחות גדולות וקרבות עזים – ובתוך כל אלה, לא רעבנו, לא נקרעו בגדינו ולא בלו רגלינו. הבנו שלא על הלחם לבדו נחיה, דרושה לנו גם רוח, עמדנו בניסיונות ובאנו חזקים וראויים לארץ המובטחת, ומצאנוה שופעת עסיס אהבה.
הפרשה מסכמת את הסדר באופן הבא: "ואכלת, ושבעת ובירכת".
אוכלים – זו ככר הלחם המאפשרת חיים; שבעים – זו הרוח הנותנת לחיים האלה סיבה; מברכים – זו השמחה על שזכינו בשניהם.
גם אם לאחר שהגענו לארץ המובטחת, יצאנו לגלות – הדרך לשוב היא באמצעות שמיעת שירת העקבים.
רק כך, אפשר יהיה לעשות סדר.
Comments