בין כל החדשות הגדולות של מנהיגי עולם, ושבעים וחמש שנה לרוע האנושי
הכי מזוקק שהיה אי פעם, ותכנית מאה או אלף או מיליון כלשהי כזו או אחרת, הכותרות מכריזות גם שזה עומד להיות סוף השבוע הכי קפוא בחורף הזה.
די בכותרת הזו כדי להשאיר את כל רעשי העולם בחוץ ולהכניס אותנו פנימה,
אל תוך סיפורינו הפרטי, שבו כבר 12 שנה, זה סוף השבוע הכי קפוא בחורף.
כי לפני 12 שנה, בסוף השבוע הכי קפוא של אותו החורף, נפרדנו מעמי.
זו היתה פרידה בחטף. בלתי צפויה, מרעישה את אמות הספים, כמו רעידת אדמה שאחריה הנוף והחיים שלנו בתוכו כבר לעולם לא נראים אותו הדבר.
היו הרבה חיים מאז. 12 שנה הם תקופה ארוכה. ילדים בגרו, הגיעו בני ובנות זוג.
היו חתונות. נולדו נכדות ונכדים. הושגו הישגים, נערכו טיולים. החיטה תמיד צומחת שוב, העולם כל הזמן בתנועה. זה אופיו.
ולאורך הדרך, מלווה אותנו הנוכחות הבלתי מתעמעמת ולו בפיקסל אחד, של
זיכרונות העבר. המבט, החיוך, הנמשים. נוכחות האהבות המשותפות למוזיקה, לטיולים, לדיונים – לעתים ויכוחים של ממש - פילוסופיים, לחצבים בסתיו ולפטריות בחורף, לימי הולדת וחגיגות ומחלות וחוויות שיצרנו יחד ומעל לכל - למשפחה. נוכחות השאלות שנשארו, לידת שאלות חדשות. עושר שלם שנשאר לנו כליווי תמידי ומזמזם של התנועה הנצחית של העולם, הפרפטום מובילה שלעולם אינו עוצר.
ליווי בתנועה – מלבד בסוף השבוע הזה. לסוף שבוע אחד, התנועה הנצחית נעצרת והנוכחות התמידית עצמה היא מוקד העניין.
וכשתנועה נעצרת, התוצאה היא קור. הקור הכי קפוא של החורף.
הקור הכי קפוא של הזיכרון.
コメント