המילה "משפט" משמשת אותנו בשני הקשרים רחבים – המשפט אותו אנו אומרים בלשוננו, והמשפט שבאמצעותו אנו שופטים את המתרחש. שניהם קשורים זה בזה בקשר בלתי ניתן להפרדה, ולא בכדי אנו משתמשים בביטויים הממחישים את הקשר הזה – מהדמיון התפיסתי שבין "חורץ לשון" ו-"חורץ משפט", ועד הדגשת החשיבות של זהירות כשעוסקים בדיבור, כפי שמתבטא ב"משפט דיבה" או "לשון הרע".
לא מפתיע, אם כן, שפרשת משפטים, שבה משה מתחיל לתאר לבני ישראל את המפרט המשפטי של התורה,
גדושה בחוקים הקשורים למתרחש בין אדם לחברו, כאלה הדרושים לקיומה של חברה תקינה, שהצדק והחמלה משמשים בה בצוותא. חלק לא מבוטל מהחוקים מחבר בין תפיסת השילוב בין צדק לבין חמלה, גם אם מדובר בצדק ובחמלה יחסיים לתקופה בה הם נכתבו. דווקא משום כך, מדובר בתפיסה המהווה לא פחות ממהפכה לתקופתה. כך, למשל, החוק הראשון שמקבל עם עבדים שיצא לחופשי הוא כיצד להתייחס לעבד. תקופת שירות מוגבלת – "קדנציה" – יפה אפילו במקרה של עבד. אחרי שש שנים, חייבים לתת לו ללכת. נכון, מדובר בעבד עברי. נכון, יש פה הרבה תנאים שבעולמנו כיום נראים קשים, אפילו בלתי נסלחים. נכון גם שלצד הציווי החד-משמעי שאסור לענות גר, יתום ואלמנה יש חוקים פחות חומלים. יחד עם זאת, כאמור, בהתחשב בתקופה בה נכתבו חוקים אלה, זו תפיסה פורצת דרך.
זו גם הפרשה שבה משה מדבר על שוחד מבלי לפרט מה ייחשב כשוחד, ואוסר זאת מכל וכל ובאופן חמור וחד משמעי. מכאן ניתן להסיק ששוחד אינו רק מתן או קבלה של כסף. גם הטיה בגלל "קשרים", מכרז "תפור", מינוי של אדם לתפקיד על מנת להשיג ממנו משהו, מתן "מתנות" כלשהן – קטנות או גדולות כאחד - כל אלה נחשבים כשוחד. העובדה שמשה יוצר הכללה במילה אחת חדה מבהירה, ששוחד מכל סוג שהוא, גם אם מדובר במשהו פעוט כמו בקבוק שתייה או סיגר, עלול ליצור יחסי מרות מוסווים ובלתי רשמיים, תלות והטיה שאחת התוצאות הקשות ביותר שלהם היא שהצדק והחמלה נמחקים לטובת שיקולי דעת אחרים.
מספרים על מנחם בגין שקיבל יום אחד מתנה מאדם, שביקש להביע כך את הערכתו כלפיו. בגין מיד השיב את המתנה לשולח, בליווי מכתב מנומס שתמציתו היא "תודה, אבל לא". בסיום המכתב מציין בגין שבסופו של יום, "הערכת איש לרעהו אינה זקוקה לתשורות מיוחדות". אבל הי, זה היה בתקופה שבה האמנו שאדם כבד פה וכבד לשון, ובמילים אחרות – אחד שלעתים טועה בדיבורו ואפילו מגמגם – יכול להפוך ולהיות מנהיג בסדר הגודל של משה רבנו, שלמרות גמגומו ידע לכתוב משפטים כל כך מורכבים, ברורים ופורצי דרך לזמנם.
הערת השועל: בלי החמלה שביכולת להעניק התייחסות מטפורית לחוקי הפרשה, הציווי עין תחת עין ושן תחת שן ישאיר את כולנו עיוורים וחסרי שיניים. אני רק אומר.
