רגע לפני שבת: מהיכן מתחילים סיפור

כמה פעמים קרה לכם שרציתם לספר משהו, והדבר הראשון שעשיתם היה לתהות:

"אבל מאיפה להתחיל?"...

סופרי התורה בחרו להתחיל מ"בראשית ברא אלוהים". אותו רגע ראשון בו, לפי סיפור הבריאה, אלוהים ברא את העולם על כל מרכיביו. בבחירה הזו יש משהו שדורש מאתנו ללמוד ענווה ולהיות צנועים: הסיפור לא מתחיל בנו, אלא בכל האחרים. בשום מקום בפרשה לא נרמז שהעולם נברא עבורנו, להיפך: "ויקח ה' את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" – מפסוק טו' בפרק ב' אפשר להסיק שאלוהים ברא עולם מניב ויפהפה ואותנו ברא כדי לעבוד את העולם ולשמור עליו. נא להתנהג בהתאם.

בהיותה הפרשה הראשונה בתורה, היא מכילה עוד כמה דברים ראשונים. אחד מהם הוא השאלה הראשונה שנשאלת לאחר הבריאה. השאלה הראשונה אינה נשאלת על ידי אדם, אלא על ידי אלוהים.

אייכה. זה לא בגלל שאלוהים מבקש לדעת היכן אדם נמצא. זה בגלל שהוא מבקש שאדם יידע היכן אדם נמצא.

אייכה. אמור לי היכן אתה נמצא, ואומר לך כיצד אתה תופס את עצמך ואת מצבך.

כל אחד מאתנו, בכל תחום בחייו, מחויב לשאול את עצמו מדי יום – אייכה. היכן אני בהתנהלות שלי בבית, בחברה, בעבודה. בתוך מכלול ההתרחשויות, בין הדברים שאין לי עליהם שליטה לבין הדברים שאני יכול לקבוע. מהיכן אני פועל, מהו ה"אני מאמין" שלי, כיצד אני מגשים אותו. מי אני, מה אני עושה פה – והאם זה כל מה שאני מסוגל לעשות, או שאפשר לעשות משהו נוסף, או אחר, גם אם זה כרוך באי ודאות הדורשת תעוזה.

כל מי שמבקש להנהיג את מרכיבי חייו – ולא חשוב אם הוא מנהיג את משפחתו, מנהיג ארגון או מנהיג מדינה - צריך כל הזמן לאזן את הרצף שבין זהירות לבין אומץ; בין בלמים לבין האצה; בין שיקול לבין נטילת סיכונים.

אייכה, שואל אלוהים את האדם. בכל יום, אני שואלת את עצמי – מי אני, היכן אני נמצאת ומה אני עושה פה. ובכל פעם שחסרה לי תשובה ברורה, אני יוצאת לחפש ולבנות אותה. לפעמים מחדש, אבל תמיד על בסיס הקיים. גם את זה מלמדת הפרשה הראשונה התורה, כי כמו שצריך לבחור במה להתחיל, חשוב לדעת כיצד לסיים.

בסוף פרשת בראשית, מתואר במילים קשות ולראשונה תוך שימוש במושג "עצב" – אלוהים במפורש "מתעצב אל ליבו" (בראשית ו', ו') - עד כמה אלוהים מתחרט על בריאת האדם. עד כדי כך, שהוא מחליט למחות ולהחריב את כל מה שעשה.

אבל לא כך מסתיימת הפרשה.

היא מסתיימת בפסוק קצרצר של חמש מילים בלבד: "ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית ו', ז').

לכאורה, הפסוק הזה היה צריך להיות ההתחלה של הפרשה הבאה, פרשת נח. אבל לא - סופרי התורה בחרו לסיים את פרשת בראשית בפסוק המוביל לפרשה הבאה.

ללמדנו, שאפילו בעצב הכי גדול, כשהכל נראה אבוד עד כדי חורבן מוחלט – יש תקווה קטנה, מהבהבת, משהו שחשוב ואפשר לקחת ולהמשיך אתו הלאה.

ונח מצא חן בעיני ה'. עכשיו, אנחנו מוכנים לפרשה הבאה.