רגע לפני שבת: מהות החינוך. כל חינוך.

השבוע היו לא מעטים שטענו, שאני צריכה להתמקד בחינוך מדעי ולהתעסק רק במדע והנגשתו, ולא לערב בכך פוליטיקה.

מי שטוען כך, אינו מבין מהו חינוך.

יצורים חיים רבים מאד עוסקים ברמות שונות של הוראה ולמידה, אבל רק האדם מחנך, כלומר – מבסס את תהליכי ההוראה/למידה שלו על הבהרת ערכים, אתיקה ומוסר מורכבים ומתקדמים. בלי אלה, אין הבדל בינינו לבין הצ'יטה המלמדת את גוריה לטרוף, הדבורה המורה לחברותיה היכן למצוא מזון, הפילות הבוגרות המלמדות את הצעירות מה לאכול לקראת לידה, וכן הלאה.

החינוך האנושי אינו עוסק אך ורק בהנחלת ידע והתנהגות טכניים, מורכבים ככל שיהיו, בין אם מדובר בחינוך מדעי או בכל תחום אחר. החינוך האנושי מבקש לעסוק בחשיבה ביקורתית, לוגית ובעיקר ערכית, המסייעת בקבלת החלטות לבניית התנהגות מוסרית. גם בחינוך המדעי, אנו מבקשים לתת מענה לסקרנות, להכיר ולהבין את המגוון העשיר של העולם, להבין את עצמנו ואת התהליכים המורכבים המתרחשים בנו וסביבנו מתוך צניעות וכבוד כלפיהם; ולרתום אותם לקידום חיינו בהיבטיהם השונים. בלי ערכים ואתיקה, אין חינוך מכל סוג שהוא.

איך שלא נסובב את זה, תהליכים המבוססים על ערכים ואתיקה מצריכים הבהרת מדיניות, כלומר - פוליטיקה. החינוך – מדעי ואחר - לא יכול לפחד או להירתע מזה, אלא לבחון ולהבהיר אלו ערכים בדיוק אנחנו מבקשים לייצג ולהשיג.

הדיון הזה עלה כשהבהרתי שהערכים העומדים בבסיס התפיסה והמדיניות של מכון דוידסון היו וימשיכו להיות ערכים של שוויון, סובלנות והכלה של כלל מרכיבי האוכלוסייה בישראל; הן בהתייחס לעובדי דוידסון, הן בהתייחס למשתתפי הפעילויות השונות; ובכל ממשק בו אנו פועלים. בין השאר, נשאלתי "מדוע צריך להבהיר זאת, אתם הרי לא מדירים ותמשיכו לא להדיר, אז למה צריך לצאת בהצהרות כאלה של מדיניות". שאלה לגיטימית וטובה. למה באמת צריך לצאת בהצהרות?

גדלתי בארה"ב. חזרתי אליה לא מעט פעמים, בשליחויות כאלה ואחרות, לזמנים ארוכים יותר ופחות. לצערי, יש לי סיפורים לא מעטים על הדרה, שנאה וגזענות, גלויים וסמויים כאחד - ועל שתיקה כלפיהם. הנה כמה דוגמאות קטנטנות:

• אני בת 6, מתחילה כיתה א' בבית ספר ציבורי בלוס אנג'לס. ציבורי, כי הורי היו זוג סטודנטים תפרנים שלא יכלו להרשות לעצמם להכניס אותי לבית הספר הפרטי היהודי והיקר-להחריד. בתום השבוע הראשון ללימודים אני חוזרת הביתה, בוכייה: המורה תלתה בכיתה את הציורים של כל הילדים, חוץ משלי. אני היהודייה היחידה בכיתה. מנהל בית הספר אמנם הבטיח להורי הנסערים לטפל בזה, אבל גרר רגליים. הסיפור הגיע לראשי הקהילה היהודית. הם "שלפו" אותי משם והעניקו לי את המלגה הנדרשת כדי ללמוד בבית הספר היהודי, על חשבונם. סוג של הדרה שקטה מרצון.

• "רדו!" נבח עלינו נהג האוטובוס, עיניו התבוננו במגן דוד שעל צווארי. אני עם חברה יהודייה אמריקאית. האוטובוס היה מלא אנשים, אבל עוד היו מושבים בודדים. "אני לא מסיע את מי שרצח את ישו," הוסיף וסינן. עמדנו משותקות. בחוץ ירד שלג, והוא סרב להמשיך בנסיעה עד שנרד. איש לא התנגד. אשה שישבה במושב הקדמי אמרה לנו בשקט, "לא נורא, תכף מגיע עוד אוטובוס." היינו בודדות, ובאותו רגע הבנו עד כמה. ירדנו. שנאנו את עצמנו, את השיתוק שלנו, את הפחד שלנו, אבל ירדנו. האוטובוס הבא אכן הגיע תוך שתי דקות, עליו עלינו בלי בעיה ונסענו הלאה. העלבון נשאר באותו מקום צורב. ניו יורק, 77'.

• תיבת הדואר שלנו הושחתה. מישהו מילא אותה בזבל, והוסיף וריסס עליה מגן דוד ועליו X גדול. השוטר המקומי שהזעקנו לא התרגש. "עשיתם משהו שבגללו יודעים מי אתם?" אמר והביט בנו בחשד. הרגשתי שהוא כמעט מאשים אותנו. "אנחנו נוודא שהניידת עוברת פה לעיתים יותר קרובות, אבל לא נוכל להיות פה כל הזמן. תורידו ראש ותוודאו שאתם לא בולטים." פלורידה, 2003.

זה תמיד כואב, זה תמיד מעליב, וזה תמיד-תמיד מפחיד. תחושת הביטחון מתערערת, ובעיקר סימני השאלה נותרים ללא מענה. את לא מבינה מה עשית, למה מישהו מרגיש צורך להפנות כלפייך מעשים שכאלה, ובעיקר למה בחלק הארי של המקרים, אף אחד סביבך לא קם למחות, להגן, להתריע ולעמוד לצדך. החשש וההתמודדות עמו, נמצאים על כתפייך. כשיש אתך גם משפחה וילדים, כל אלה מוגברים כמה מונים.

הצהרה היא סוג של פעולה. היא לחלוטין לא פעולה מספיקה, אבל במקרים של הדרה, גזענות ושנאה - היא התחלה חשובה. היא מבהירה שוב מי אנחנו ומהם ערכינו - כלפי עצמנו, כלפי מי שאתנו, כלפי מי שנגדנו.

כשעוסקים בחינוך, ובכלל זה חינוך מדעי, הבהרה מוצהרת של ערכים היא חלק בלתי נפרד מהעשייה.

בלי זה, אנחנו סתם מלמדים איך לערבב חומרים במבחנה.