פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: לראות את היושב בשער

וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ" (פרשת "כי תבוא", דברים כו, יב).

זה לא דורש המון. לפעמים ספל קפה ועוגייה, זה כל מה שנחוץ.

פסוקים בודדים לאחר שפרשת "כי תבוא" מצווה עלינו להביא לבית המקדש את הפרי הראשון, שמסמל את הצלחת הקשיים, ההתאקלמות, ההבטחה והתקווה לעתיד שלנו, אנחנו נדרשים לזכור שלצד פרי עמלנו, אנחנו חייבים לראות – באופן הכי פעיל שאפשר - את האנשים שאינם ברי מזל כמונו. אנחנו נראה אותם בכך שניתן להם לאכול, ולא סתם לאכול

אלא לשובע, ולא בסתר או בהיחבא אלא דווקא בשער שלנו, המקום המחבר בינינו לבין העולם החיצוני, במקום בו גם אנחנו וגם כולם רואים, המקום שמבטיח שאף אחד לא יוכל להיכנס אל תוך עצמו או לצאת למרחב מבלי להבחין בהם. הם שם. כל אחד מאתנו מחויב להביט בשער האישי הקרוב אליו. אם לא מצאנו גר ויתום ואלמנה שיאכלו בשערינו, שלא נחשוב לרגע שזה בגלל שהם לא קיימים. זה בגלל שסירבנו לראות אותם. "ולכולם יהיה מקום," כתבה נעמי שמר בשיר "שלומית בונה סוכת שלום". מתן מקום לכל השכנים שיבואו בהמונים, ובכלל זה הלוי, והגר, והיתום, והאלמנה - כולם. ללמדנו, שאין אנשים שקופים. יש רק אנשים שלא רואים.


איך נדע שראינו? לפי סוף הסיפור הבא:

בכל פעם שמגיע האיש המנקה עבורנו את הרחוב שבו אנו גרים, זה שמזיז את כל הפרחים והעלים שנשרו מהעצים שאנחנו מקפידים לטפח, אוסף את שקיות הפלסטיק והשאריות שברחו מתוך הפחים, זה שבזכותו אנחנו חוזרים מהעבודה לרחוב מסביר פנים ונעים - אנחנו מכינים לו שתייה חמה. בדרך כלל תה עם נענע, לעיתים קפה שחור. בשני המקרים, עם כפית סוכר אחת. לפעמים עם עוגייה, אם במקרה היא בנמצא. ותמיד, אבל תמיד, עם ברכה "שיהיה לך יום טוב, הכי טוב!".

כשהוא מסיים לשתות, הוא משאיר את הספל על גדר הבית שלנו, ממש ליד השער.

אני זוכרת שבאחד הבקרים, הכלב נבח בעקשנות יוצאת דופן. כשיצאתי לבדוק מה הטריד את מנוחתו, ראיתי מנקה ברחוב. לא המנקה הרגיל, מישהו אחר. ראשו היה ברצפה, גוו כפוף, הילוכו כבד מעט. "בוקר טוב," קראתי לעברו "תרצה לשתות משהו?"

האיש הרים את ראשו בתימהון. לרגע הביט בי, ואז סובב את ראשו לאחור, בטוח שאני מדברת אל מישהו אחר. כשראה שאין איש ברחוב מלבדו, הביט בי שוב, הצביע על עצמו ושאל: "אני?! את מתכוונת אלי?!"

באותו רגע קצרצר של חוסר אמון, הוא סדק לי את הלב. הסדק הזה התנחם מעט בזכות החיוך הגדול שזכיתי לו כשהבאתי לו ספל קפה שחור בלי סוכר ובליווי עוגיית חמאה.

גם הוא, באופן אינסטינקטיבי, השאיר את הספל ליד השער.

מעולם לא דיברנו על זה עם הילדים. אבל באחת הפעמים ששהינו בחו"ל, קיבלנו פתאום שאלה בווטסאפ המשפחתי: הם שאלו כמה סוכר לשים בשתייה של מנקה הרחוב.

שבת שלום ובריאות לכולנו!

כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד