פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: לראות אותם


"נו, המורה, הראש שלי לא כאן. השכן של אבא שלי ניסה להתאבד בשבת, ואני עוד חושב על מה שהיה בבית". קולו של א' היה מלא תחנונים כשביקשתי ממנו לפתור את הנוסחה הכימית שעל הלוח.

הם היו תלמידי כיתה י"א באחת הפנימיות בארץ, ואני הייתי המורה שלהם לכימיה. פעם בשבועיים הם היו נוסעים הביתה לסוף השבוע, או, כפי שהם קראו לזה, "יוצאים הבית". תמיד, יומיים לפני כן, ההתרגשות והציפייה היו גדולות מאוד. כאילו לא היו למודי אכזבה אחר אכזבה, בכל פעם מחדש הם היו מפליגים בתקווה שוברת לב. אחד סיפר על הבילוי שאביו הבטיח לו שהפעם הם באמת, אבל באמת, יעשו; אחרת אמרה שאמה ואחותה מתכננות לה ערב בנות; שלישי דיבר על האוכל של אימא שלו בארוחת השבת. אי אפשר היה ללמד כמעט כלום ביומיים האלה, הראש שלהם היה בעננים.

גם ביומיים שאחרי הביקור היה קשה ללמד משהו, כי הראש שלהם היה מרוח על הרצפה. בחלק הארי של המקרים, הציפיות הגבוהות והתקוות שנסקו התרסקו לרסיסים כשהם נתקלו במציאות המורכבת של הבית שממנו הגיעו. הפנימייה הייתה גם מקום לימודים, גם בית - וגם מפלט ממנו.

הייתי מורה צעירה, חדשה, שזה עתה סיימה את חממת הגידול שלה באקדמיה, מרחק שנות אור מהמקום שבו החלטתי שאני רוצה להתחיל ללמד בו. לא הייתי מוכנה לכאב שראיתי, בוודאי שלא הייתי מצוידת בכלים המקצועיים הנדרשים להתמודד איתו. הרגשתי שבעוד הם חושבים על המקרר הריק, העליבות והאכזבה שבחייהם, אני מדברת על המבנה האטומי של החומר, קשרי מימן ואלקטרונים. נו, באמת.

ובכל זאת, ללמד צריך. משהו. דבר אחד ידעתי בוודאות: אם יש דרך כלשהי שיכולה לתת להם התחלה של מוצא מהמקום שבו הם נמצאים, זו השכלה. אבל האם איזון נוסחאות בכימיה היא התשובה?


נזכרתי בסיפור הזה השבוע, כששוחחתי עם עמיתים על משמעותו של קוריקולום ועל החובה "להספיק את החומר". חובה שכבר מזמן הבנו שהיא לא רק בלתי הגיונית בעליל בעולם המידע הזמין שאנו חיים בו, אלא שהיא הפכה להיות האויב הכי גדול של החינוך עצמו. משהו אינטואיטיבי אמר לי באותן שנים ראשונות בחינוך, שצריך לעשות משהו אחר. יכול להיות שלא היו לי אז המעצורים בגלל שגם אני עדיין הייתי נגועה בתמימות של הגיל וחוסר הניסיון שלי. אין ספק שהעובדה שהם לא נדרשו להיבחן בבחינת בגרות בכימיה עזרה אף היא. לאור כל אלה, כשבחנתי את מושגי היסוד והתהליכים שהם נדרשו להבין, לאור מי הם באמת ולמה הם זקוקים, היה ברור לי ש"להספיק את החומר" זה פשוט לא רלוונטי.

"בשלושת החודשים הקרובים, אתם הולכים להכין עבודה", הכרזתי בתחילת השיעור, ובטרם תחל מחאה, הוספתי בזריזות: "והיא תהיה במקום המבחן". העיניים נרגעו קלות. המשכתי. "אתם נדרשים להכין אותה בצוותים, מינימום זוג ולא יותר מארבעה חברים. אתם גם תחליטו בעצמכם מה נושא העבודה. כל צוות ישאל שאלה מרכזית אחת שמסקרנת אותו. התנאי היחיד הוא, שהשאלה תהיה קשורה לרשימת הנושאים שאני מחלקת לכם עכשיו".

הסקרנות שלהם התעוררה. ראיתי אותם מציצים בנושאים, שכללו כותרות כלליות מאוד: "מבנה החומר", "אינטראקציות כימיות", "כוחות ומאפייניהם", "סוגי חומרים" וכדומה.

"השאלה שלכם יכולה להיות מכל תחום שמעניין אתכם." שתקתי לרגע. רציתי שהם יפנימו את מה שאני אומרת.

"יופי", קפצה פתאום אחת הבנות. היא הביטה בי, ומשהו בעיניה אמר לי שאני עומדת למבחן. "אני עושה עבודה על איפור, זה קשור לחומרים!"

"רעיון מצוין!", חייכתי. ההפתעה בעיניה, שלא לומר חוסר האמון, הוכיחה שהיא לא החליטה אם לקחת אותי ברצינות או לא. "כל תחום יתקבל, אבל זו עדיין לא שאלה. אתם צריכים לשאול שאלה שמעניין אתכם למצוא את התשובה עליה".

העניין בעיניים שמולי התחלף בחשדנות. עוד לא הומצאה הוויקיפדיה, האינטרנט עוד היה בחיתולים ובוודאי שהוא לא היה זמין להם עדיין.

"את העבודה תעשו בשלושה שלבים," הסברתי. "בשלב הראשון, תנסו לענות על השאלה ששאלתם רק על בסיס כל מה שאתם כבר יודעים, ועל סמך זה לשער. את כל מה שאתם משערים, תכתבו בחלק הראשון. זו ההזדמנות שלכם לעוף עם הדמיון, אבל על בסיס הידע שכבר יש לכם".

"אבל זה בטוח לא יהיה נכון…", מלמלה אחת הבנות.

"אז מה?", השבתי, והעיניים חזרו להביט בי בחשדנות גוברת. מה בדיוק אני זוממת?

"אחרי זה, תלכו למקורות המידע. לא רק בספרייה. אתם יכולים, למשל, לראיין אנשים שקשורים לתחום, או לחפש בעיתונות, או אפילו ללכת למפעל או לעסק שאולי קשורים לשאלה שלכם. תאספו מידע מכל מקור אפשרי. בחלק השני תכתבו את התשובה הרשמית, המבוססת על מקורות מידע, לשאלה שלכם. ואז", לקחתי נשימה עמוקה, "תעבדו על החלק השלישי. בחלק הזה, תצטרכו להשוות בין מה שהמצאתם לבין מה שמצאתם. מה דומה, מה שונה ואיך אפשר ליצור קשר בין שני החלקים. בסוף, תציגו את העבודה מול כל הכיתה בכל דרך שתבחרו. זה יכול להיות דגם, משחק, הצגה, פוסטר או כמה אמצעים…".

עכשיו כבר החלה מהומה, ולפני שהבנתי מה קורה, הם כבר התחילו להתארגן בצוותים, נושאים נזרקו באוויר ומהר מאוד הופיע גם הרבה צחוק.

"המורה, אני ילך הבית ויעשה עבודה על המוסך של אבא שלי, על מה עושים עם כל הג'יפה שנשפכת לו על הרצפה… הוא יהיה מבסוט", גיחך אחד הבנים.

"אני הולכת לבדוק את כל החומרים שסבתא שלי מבשלת איתם, וואי-וואי, איזו בשלנית זאת, נביא לכיתה לטעום", אמרה אחת הבנות.

יצאנו לדרך.


בשלושת החודשים הבאים, ליוויתי אותם בתהליך מרתק של למידה. "מה עשית להם?", התלוננה אחת המורות המקבילות שלי כשאחד הצוותים, שבדק השפעה של תרופות מסוימות על קצב לב, רדף בחצר אחרי כמה צפרדעים. שלושה נערים, שלפני כן היו מניחים את הראש על היד ובוהים בחלון לאורך השיעור, הפתיעו אותי כשגילו התלהבות רבה בחקר נפלאות מכונת הכביסה, הכוחות המכניים והכימיים הפועלים בה. הם לא ויתרו ונאבקו עם הלשון עד שהצליחו לבטא נכון את המילים "כוח צנטריפוגלי וכוח צנטריפטלי", ואפילו הסבירו בגאווה לכיתה את ההבדלים ביניהן, תוך כדי הצגת הדגם שבנו; צוות אחר התעסק עם רכבות ההרים בלונה פארק, החל בחומרים הנחוצים לבנייתן ועד התייחסות לעיצוב הסביבה שבה ייבנו; קבוצת בנות בחנה את הקשר בין סוג הבד לסוג הבגד או האביזר האופנתי, כולל היבטים של שמירת הבגד וההיגיינה שלו; וקבוצה נוספת התעניינה בבניית אולם מופעים לפנימייה, שיענה על דרישות אקוסטיות של אוהבי רוק כבד, שמנגנים במבנה הסמוך למבני מגורים. בכל המקרים, הם גילו יצירתיות מופלאה כששיערו את התשובות לשאלות שסקרנו אותם, ובעיקר גילו שהם יודעים הרבה יותר ממה שחשבו, כשהיו צריכים להסביר את ההשערות הראשוניות שלהם. המוטיבציה שלהם לבדוק את היצירתיות המחשבתית שלהם, אל מול "התשובה הנכונה" שעלתה ממקורות המידע שבדקו, הייתה גבוהה עד כדי כך שלפעמים רדפו אחריי בהפסקה כדי לוודא שמקור המידע שבחרו בו "אמין מספיק". אבל הכי מעניין היה לראות את התובנות שהם העלו כשהשוו בין השניים. זה יצר פתח להרבה גאווה, חשיבה ביקורתית על כל סוגיה, הרבה פתיחות וסובלנות כלפי אחרים ובעיקר כלפי עצמם.


את הברכה שבבלאגן שעשיתי הבנתי לעומק רק שנים מאוחר יותר. יום אחד, צלצל הטלפון בביתי. להפתעתי, על הקו היה ד', תלמיד מאותה כיתה מיתולוגית. עם חלק ניכר מתלמידיי נשארתי בקשר כזה או אחר לאורך השנים, אבל הוא לא היה אחד מהם. אחרי שסיפר לי מה מעשיו בשנים האחרונות, ביקש לומר לי תודה. "העבודה ההיא בכימיה, זוכרת?", שאל, כאילו שאפשר לשכוח חוויה כזו. "אין לי הרבה חוויות מבית הספר שאני זוכר לטובה", המשיך ד'. "אבל העבודה הזאת היא אחת מהן… למדתי שאני יכול לחשוב בעצמי, שזה בסדר לדמיין ולשער, שיש משמעות למה שאני יודע, ושאם רוצים להפוך את כל אלה למשהו ממשי, זה אפשרי. יש דרכים לעשות זאת. זה היה שיעור מצוין באופטימיות מבוססת וביטחון עצמי", הוא צחק. נזכרתי שד' היה אחד התלמידים החלשים ביותר בכיתה. את העבודה עשה עם חבר אחד נוסף. הם רצו לדעת איך נוצרים סוגים שונים של משקעים כדי לנסות ליצור יותר גשם. בהמשך הדרך, גיליתי שהוא למד והפך להנדסאי חומרים.


האם התלמידים שלי למדו איך מאזנים משוואה כימית? ממש לא. מבחינה זו, נכשלתי כישלון מפואר בתפקידי כלפי תכנית הלימודים המוגדרת. לא סתם "לא הספקנו את החומר". האמת היא שדי התעלמנו ממנו.

האם הם למדו כיצד לצאת להרפתקה, לדמיין, לשער, להכיר טוב יותר את עצמם, לשאול שאלות ולהתייחס אליהן באופן מערכתי, גם מהראש וגם מהלב? בהחלט כן. מבחינה זו, הצלחתי בתפקידי כלפי תלמידיי.


תחליטו אתם מה חשוב יותר. לי, התשובה ברורה.